ע"א 45/90

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור בעניין הבעלות על חלקת אדמה שנרכשה במהלך נישואיהם של שמעון ותקווה עבדה. החלקה, הסמוכה להרצליה, נרשמה בתחילה על שמו של שמעון בלבד לאחר נישואיהם בשנת 1963. מאוחר יותר עברו בני הזוג לארצות הברית ולמרות קשיים קודמים בחיי הנישואין, המשיכו בזוגיות עד שנת 1984, אז חזר שמעון לישראל וביקש למכור את החלקה. תקווה עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה להצהיר כי היא הבעלים של מחצית מהנכס, וזה ניתן, מה שהוביל לערעורו של שמעון. בית המשפט העליון בחן מספר נקודות פרוצדורליות ומהותיות. שמעון טען כי יש לפסול את השיהוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך בית המשפט העליון דחה זאת וציין כי שיהוי כזה אינו פוגע אינהרנטי בתיק, אלא אם פסק הדין נשען במידה רבה על מהימנות העדים, מה שלא עשה כאן. עוד טען שמעון כי בית המשפט הישראלי הוא פורום פסול, שכן שני הצדדים מתגוררים בארה"ב. עם זאת, בית המשפט העליון מצא לנכון את סמכות השיפוט משום שהקרקע הייתה בישראל, ושמעון לא הוכיח אי נוחות משמעותית. בסוגיה המהותית של שיתוף ברכוש אישר בית המשפט העליון את חזקת הבעלות המשותפת, שכן החלקה נרכשה במהלך הנישואין והכספים לבניה עליה נשלחו במשותף. טענתו של שמעון כי הנכס הוא נכס עסקי נפרד, ולכן פטור מכללי הבעלות המשותפת, נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא כל ראיה המבדילה אותו מרכוש משפחתי. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט את זכאותה של תקוה למחצית מהחלקה ומהמבנים הקשורים אליה, דחה את הערעור ופסק הוצאות לתקווה. ההחלטה מחזקת את עקרון השיתוף בנכסי הנישואין, בהיעדר ראיות להפרכת החזקה, ומאשרת סמכות שיפוט המבוססת על מיקום הנכס.