עמ"נ 60886-06-23

תקציר

פסק הדין דן בעקרונות המסדירים רישיונות ישיבה בישראל למי שאינם אזרחים. היא מדגישה את ריבונות המדינה בשליטה על הכניסה והשהייה ואת שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים במתן אשרות. בית המשפט מכיר במדיניות המגבילה כלפי מי שאינם אזרחים ישראלים המבקשים תושבות קבע ובעיקרון לפיו אין לתגמל שהייה בלתי חוקית לטווח ארוך. במקרה דנן, המערער, שנכנס לישראל שלא כדין ושהה בה למעלה משני עשורים, צפוי לגירוש. פסק הדין מדגיש כי עזרה עצמית והפרת צווים שיפוטיים מכבידים מאוד על המערער. בית המשפט בוחן את טענותיו של המערער גם מטעמים הומניטריים, לרבות קשרי משפחה, שיקולי בריאות וזיקה לישראל, אך בסופו של דבר הוא מוצא כי אין בהן די כדי להצדיק מתן מעמד תושב, במיוחד נוכח שהייתו הבלתי חוקית של המערער ואי ציות לצווים קודמים. פסק הדין מבדיל את עניינו של המערער מפסקי דין קודמים, ומדגיש כי הם היו כרוכים בנסיבות שונות ובשינויי מדיניות. בית המשפט מגיע למסקנה כי הערעור אינו ראוי ודוחה אותו, תוך שהוא מורה על יציאתו של המערער מהארץ, יחד עם עיצום כספי.