ע"א 241/81

תקציר

החלטת בית המשפט העליון נסובה סביב סכסוך שבו היו מעורבות שש חברות נפט מקומיות וקביעת חלוקת פיצויים בגין הפסדים שנגרמו בין השנים 1973 ל-1974. ממשלת ישראל הקצתה 10 מיליון לירות כפיצוי. החברות הסמיכו כלכלן, מר ברוך בר, לקבוע כיצד יחולקו הכספים. לאחר שמר בר נתן החלטה בדבר החלוקה, פנו אליו המערערים בבקשה לתיקונים מבלי ליידע את החברות האחרות, מה שהוביל לשתי החלטות נוספות. המשיבים ערערו על תיקונים אלה בבית המשפט, מה שהוביל לקביעתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב כי שתי ההחלטות האחרונות בטלות ומבוטלות, המחייבות את המערערים להשיב כספים נוספים שהתקבלו. בית המשפט העליון אישר קביעה זו, והבהיר כי תפקידו של מר בר הוא של "מעין בורר" ולא של בורר פורמלי, כלומר תפקידו הוא מעין שיפוטי ועליו לעמוד בעקרונות של צדק טבעי, לרבות שמיעת כל הצדדים המעורבים. בית המשפט הדגיש כי לאחר מתן החלטתו הראשונית, פקעה סמכותו של מר בר, ממש כפי ששופט אינו יכול לדון מחדש בתיק לאחר מתן פסק דין. כתוצאה מכך, ההחלטה הראשונה נחשבה סופית, וכל שינוי דרש הסכמה והליך הוגן המערב את כל בעלי העניין. הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את הצורך בהקפדה על הגינות וצדק טבעי, והמערערים חויבו בהוצאות המשפט של החברה המשיבה.