עת"מ 5167-09-15

תקציר

העותרים, בעלי מספר חלקות קרקע ברעננה, השכירו במקור חלקים מנכסיהם לרשות המקומית לצרכי ציבור. אולם, משנמנעה העירייה מפיתוח הקרקע המוחכרת במשך שנים רבות, ביקשו העותרים לסיים את חוזי החכירה ולהשיב לעצמם את הבעלות המלאה על חלקותיהם. הם הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה כי יש לבטל את חוזי החכירה העירוניים בשל התמהמהות העירייה בפיתוח הקרקע. בית המשפט הסכים ופסק לטובת העותרים, בקובעו כי השטחים שהוחכרו לעירייה חזרו לבעלותם. בהמשך ביקשו העותרים להקים על נכסיהם מבני מגורים. עם זאת, רשויות התכנון המקומיות סירבו לקבל את בקשות הבנייה שלהן, בנימוק של ייעוד הקרקע המקורי לשימוש ציבורי. לאחר מכן הגישו העותרים עתירה מנהלית נוספת, בטענה כי תכנית קודמת (רע"א/מק/438/1) שסיווגה מחדש את אדמתם למגורים לא בוטלה כדין. לטענתם, הליך הביטול לא התקיים בהתאם להליכים הנדרשים בסעיף 133 לחוק התכנון והבניה, ולכן יש לראות בקרקע למגורים על פי אותה תכנית. המשיבה, רשות התכנון, העלתה התנגדות מקדמית, בטענה להשתק עילה, בטענה כי העותרים כבר דנו בעניין בעתירה הקודמת ואינם יכולים לחזור בו. בית המשפט הסכים עם המשיב ודחה את העתירה על הסף. נקבע כי העתירה הנוכחית מבוססת על אותה עילת תביעה כמו הקודמת, שכן היא התמקדה בתוקפו של ביטול תכנית רע"א/438/1. העותרים יכלו וצריכים היו להעלות את טענותיהם בדבר ביטול התכנית בעתירה הקודמת, אך לא עשו כן עד לשלב הסיכום, מה שהוביל את בית המשפט להתעלם מהטענה. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי העותרים היו מודעים לביטול התכנית מאז שנת 2009 והשתהו באופן בלתי נסלח בהעלאת התנגדותם. בית המשפט הדגיש כי כלל השתק העילה קיים כדי למנוע מבעלי דין להטריד את בתי המשפט בתביעות חוזרות ונשנות באותו עניין. העותרים חויבו לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.