ע"פ 348/77

תקציר

מדובר בשני מערערים שהואשמו בסחר והחזקת סמים. המערער השני ערער על חומרת עונשו, ואילו המערער הראשון ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. הטענה העיקרית הייתה היעדר ראיות התומכות בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער הראשון היה העוסק העיקרי, והמערער השני, משרתו, דבר שהוביל לפער בעונשם. בית המשפט העליון קבע כי ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי אינה מוצדקת, שכן אין די ראיות להוכיח כי המערער השני היה משרת בלבד. הודגש כי במקרים בהם התביעה טוענת ליחסי אשמה שונים בין נאשמים שותפים, נטל ההוכחה מוטל על התביעה. בית המשפט הדגיש את הצורך באינדיבידואליזציה של הענישה, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל נאשם, אך ציין גם את חשיבות האחידות בגזר הדין של נאשמים שותפים. בפסק הדין הודגש כי אל לבתי המשפט להסתמך רק על חומרת העבירה אלא גם להתחשב בנסיבותיו ובעברו של הנאשם. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי הפער בין העונשים שהוטלו על שני המערערים אינו מוצדק. השופט עציוני הציע להפחית את עונשו של המערער הראשון לשש שנים, עם ארבע שנות מאסר בפועל, ולהותיר את עונשו של המערער השני על כנו. השופטים ח' כהן ובן-פורת הסכימו עם שיקולי השכנוע של עציוני.