דנ"פ 8930/09

תקציר

בפסק הדין הנדון, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר על הרשעתו וגזר דינו באשמת נהיגה ללא רישיון, נהיגה ברכב שטח, אי ציות להוראת שוטר לעצור ונהיגה בפזיזות וברשלנות. העותר ביקש לקיים דיון נוסף, תוך ערעור על פרשנותו של בית המשפט לסעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, המגדיר נהיגה בחוסר זהירות או ברשלנות המסכנת חיי אדם כעבירה פלילית. הסעיף המדובר מונה שני אופני התנהגות: "נהיגה ברכב" ו"נסיעה בדרך ציבורית". בעתירה נטען כי פרשנותו של בית המשפט את הסעיף כדורש הוכחה רק לדרך ההתנהגות השנייה – רכיבה בדרך ציבורית – היא חדשנית, קשה ומנוגדת לדין הקיים. לטענתו, המונח "דרך ציבורית" חל על שני המצבים וכי פסק הדין סותר את עקרונות הפרשנות הקבועים בסעיף 34א לחוק העונשין, המחייב את הפרשנות המקלה ביותר במקרה של עמימות. המדינה התנגדה לעתירה בטענה כי השלכות הקביעה מצומצמות ואינן מצדיקות הליך נדיר ומיוחד. השופט א.א. לוי הסכים עם עמדת המדינה ודחה את העתירה, בקובעו כי ההשפעה הממשית של פרשנויות פסק הדין מוגבלת למקרים חריגים וכי טענות העותר בדבר השלכותיו הרחבות של פסק הדין על פרשנותם של סעיפים אחרים בדיני העונשין אינן מבוססות. קביעות פסק הדין לא הצדיקו אפוא דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון.