ע"א 8123/10

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בתביעה שהוגשה נגד מספר גורמים רפואיים, קרי שערי צדק, והמשיבים 2 ו-3, בעקבות אבחנה של ילד עם שיתוק מוחין. בתביעה נטען כי טיפול רשלני באמו של הילד במהלך ההיריון גרם לנזק. שערי צדק טען כי לידתו המוקדמת של הילד, שהתרחשה בעקבות איבוד מים בטרם עת, טומנת בחובה סיכון מובנה לפתח שיתוק מוחין, ולכן טענת התובעים מופרכת. בית החולים טען כי האם קיבלה השגחה נאותה, וכי האינדיקציות הקליניות לזיהום הופיעו רק בלילה שבין ה-3 ל-4 בפברואר 1995, אז ניתן לה הטיפול האנטיביוטי המתאים. עוד טען שערי צדק כי המעקב אחר האם תואם את הנוהג המקובל באותה תקופה וכי היעדר סימני זיהום בילדה לאחר הלידה מצביע על כך שעיתוי הטיפול לא גרם לה נזק. באשר למתן הטיפול בסטרואידים, טען שערי צדק כי האסכולה הרווחת באותה תקופה לא תמכה בסטרואידים במקרים של איבוד מים בטרם עת. עוד ציינו כי ההנחיות הרשמיות לטיפול זה פורסמו רק חודשים לאחר לידת הילד. שערי צדק והמשיבים 3-2 הדגישו שניהם כי הזיהום לא עבר מהאם לילד, ובכך ניתק את הקשר הסיבתי בין הטיפול לבין נזקו של הילד. המשיבים 2 ו-3 הוסיפו כי מעורבותם בטיפול באם הייתה מינימלית, ואין להטיל עליהם אחריות לנזק. פסק דינו של בית משפט קמא הסתמך במידה רבה על ראיות עובדתיות ועל מהימנותם של עדים. נמצא כי יחסו של שערי צדק לאם תאם את הפרקטיקות המקובלות באותה עת ולא היה רשלני. עוד קבע בית המשפט כי התובעים לא הצליחו לבסס קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין נזקי הילד, שכן מדובר בסיבוך שכיח של פגות. יתר על כן, המשיבים לא נמצאו אחראים לכך שלא הצליחו למנוע את הנזק שנגרם לכאורה מבדיקת P.V שבוצעה במרכז רפואי אחר. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאים אלה, והדגישה כי טיפול על פי הפרקטיקה המקובלת יוצר חזקת אי רשלנות. כל עוד לא התגלתה טעות יסודית, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיו העובדתיות ובהערכות המהימנות של בית משפט קמא. במקרה דנן, המערערים לא סיפקו סיבה לסטות מעיקרון זה. משכך, נדחה הערעור על ביטול החלטת בית משפט קמא. עם זאת, השופטים הציעו לוותר על צו ההוצאות לאור נסיבות המערער. השופט א' פוגלמן והשופט ז' זילברטל הסכימו עם פסק הדין.