ע"א 59338-04-25

תקציר

במקרה זה, *Gottlieb v. כהן*, בפני כבוד השופט מוטי פירר מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, עוסק בערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה. הסוגיה המרכזית נסובה סביב תביעת לשון הרע שיזם המשיב, דוד כהן (נהג מונית), נגד המערערת, טלי גוטליב (אם לילד עם צרכים מיוחדים), בעקבות קטטה ופרסומים ברשתות החברתיות בעקבותיה. **ניתוח משפטי:** הערעור נסמך על שתי טענות עיקריות שהעלה המערער: 1. **סוגיית הזיהוי (פרסום):** המערערת טענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא התייחס במפורש להגנתה, ופסק להגנתה כי לא ניתן היה לזהות את המשיב מתוך הפוסטים שלה בפייסבוק, ובכך לא עמד ביסוד ה"פרסום" הנדרש ללשון הרע. * **עיקרון משפטי:** יסוד בסיסי של לשון הרע הוא "פרסום", כלומר מסירת חומר לשון הרע לצד שלישי. פרסום זה חייב להתייחס לתובע באופן שיאפשר לאדם סביר להבין שהאמירה היא עליו. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מבהיר כי לשון הרע אינה חייבת לבוא לידי ביטוי ישיר; זה יכול להיות משתמע באמצעות הפרסום או נסיבות חיצוניות. * **חידוש משפטי/יישום:** בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את פסק דינו של בית המשפט קמא, והראה כי סוגיית הזיהוי אכן נדונה ונפסקה במשתמע. בית המשפט הפנה לפסקה 13 לפסק הדין שבו הוצגה טענת המערער בדבר היעדר פרטים מזהים, ולפסקה 18 לפסק הדין קמא שדן בנחיצות הפגיעה המשתמעת. חשוב מכך, בית המשפט המחוזי יישם את עקרון הזיהוי המשתמע. הוא הגיע למסקנה כי השילוב של שמו הפרטי של המשיב, יצרן הרכב וצבעו, מספר לוחית הרישוי, שם תחנת המונית ומאפיין ייחודי של הרכב, יחד עם העובדה שהמשיב נודע לפוסטים והגיש תביעה, די בזיהוי. זה מדגיש את החידוש המשפטי של הסקת זיהוי על סמך הערכה הוליסטית של פרטים, במקום לדרוש שמות מפורשים או צילומי פנים. בית המשפט הדגיש כי גם ללא שם משפחה, ניתן לזהות אדם באמצעות עיסוקו ומזהיו הספציפיים, מה שמוביל לפגיעה פוטנציאלית בפרנסתו. 2. **סוגיית המהימנות וקביעת העובדות:** המערערת טענה כי בית המשפט קמא לא קבע קביעות עובדתיות ולא שקל את מהימנות הצדדים, מה שהוביל למסקנה מוטעית כי היא לא הצליחה להוכיח את אמיתות פרסומיה. * **העיקרון המשפטי:** במקרים של לשון הרע, הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) מחייבת את הנתבע להוכיח כי האמירה שפורסמה הייתה אמת. כאשר צדדים מציגים גרסאות סותרות של האירועים, על בית המשפט להעריך את מהימנותם של עדים ולשקול את הראיות כדי לקבוע ממצאים עובדתיים. בתי המשפט לערעורים מקפידים בדרך כלל על "כלל אי התערבות" בנוגע לקביעות עובדתיות והערכות מהימנות שנעשו על ידי בתי משפט קמא, מתוך הכרה ביתרון של בית המשפט קמא בצפייה ישירה בעדים. * **חידוש משפטי/יישום:** בית המשפט המחוזי לא מצא כל בסיס לטענת המערער כי לא היו קביעות עובדתיות. הוא ציין כי בית המשפט קמא שקל במפורש את הגרסאות הסותרות של הצדדים. באופן מכריע, בית המשפט הדגיש כי הימנעותו של המערער מזימון עד מפתח (העוזר שנכח באירוע) העביר את נטל ההוכחה. עוד הבהיר בית המשפט המחוזי כי סתירות בפרטים שוליים של עדויות אינן פוגעות בהכרח במהימנות אלא אם כן הן מהותיות לשורש המחלוקת, תוך שהוא מצטט את ההלכה הפסוקה (ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל; ע"פ 1682/22 יאיר סבג נ' מדינת ישראל). יתר על כן, בית המשפט חיזק את "כלל אי ההתערבות" המבוסס היטב (ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל), והדגיש כי ערכאות הערעור אינן ששות לבטל ממצאים עובדתיים ומהימנים של ערכאה קמא אלא בנסיבות חריגות. זה מדגים יישום עקבי של עקרונות משפטיים מבוססים לגבי ראיות, נטל ההוכחה וביקורת ערעור. **מסקנה:** בסופו של דבר דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, ולא מצא פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא. בית המשפט אישר כי אלמנט הפרסום התקיים במידה מספקת באמצעות הפרטים המזהים שסופקו בפוסטים במדיה החברתית והתמונה הנלווית להם. הוא גם אישר את קביעת בית המשפט קמא כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את אמיתות פרסומיה, בעיקר בשל היעדר ראיות תומכות והעיקרון הכללי של אי התערבות בממצאים עובדתיים על ידי ערכאות הערעור. המערערת חויבה לשאת בהוצאות המשפט של המשיב בגין הליכי הערעור.