עת"מ 43675-02-13

תקציר

החוק משנת 2008 מסדיר את מקצועות הבריאות כדי להבטיח שהעוסקים בהם יגיעו לרמה מקצועית מתאימה, ומגן על בריאות הציבור. העותר, העוסק בטיפול בשעות הפנאי, הגיש בקשה לקבלת תעודת עיסוק כמרפא בעיסוק מכוח הוראות המעבר שבחוק, המאפשרות למי שעבד במקצוע טרם חקיקת החוק לקבל תעודה ללא בחינות נוספות. עם זאת, המשיב – מנכ"ל משרד הבריאות – דחה את הבקשה בנימוק שהתואר האמריקאי של העותר, אף שהוא לגיטימי, אינו שווה ערך לתואר ראשון בריפוי בעיסוק, כנדרש בחוק. הקורסים שלמדה העותרת נמצאו שונים באופן מהותי מהקורסים בתוכנית הלימודים בריפוי בעיסוק בישראל. בית המשפט הכיר אמנם בניסיונו רב השנים של העותר ובנזק הפוטנציאלי הנגרם מאי מתן תעודה, אך הוא הסכים עם שיקול דעתו המקצועי של המשיב וקבע כי שני התארים שונים במהותם. מאחר שהעותר לא עמד בדרישות הקבועות בחוק, דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי החלטת המשיב מוצדקת, והותיר את העותר להמשיך לעסוק במקצועו כמטפל בשעות הפנאי – עיסוק שהחוק אינו אוסר עליו. העותר חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪.