סע"ש 53424-01-17

תקציר

המקרה סובב סביב קבוצת רופאים שביצעו תורנות בבתי חולים בנוסף לעבודתם הרגילה בלשכת הבריאות. הרופאים תבעו את מדינת ישראל בדרישה לתנאים סוציאליים עבור עבודתם בכוננות, שלטענתם היא עבודה נפרדת ועצמאית או לחילופין עבודה נוספת המשלימה את תפקידם העיקרי. תחילה התייחסו השופטים לטענה מקדמית שהעלו הנתבעים, אשר ביקשו לדחות את התביעה בשל אי קבלת רשות מהתובעים לפיצול סעדים – חובה לפי תקנה 26 לתקנות סדר הדין של בית הדין לעבודה, התשנ"א-1991. השופטים דחו את בקשת הדחייה על הסף של הנתבעת, אך הסכימו כי היה על התובעים לבקש רשות לפצל סעדים. לטענתם, ניתן היה להגיש את התביעה הנוכחית לצד ההליכים הקודמים שיזמו התובעים, בהם היו מעורבים עילות תביעה דומות. השופטים גם מתחו ביקורת על התובעים שלא העלו את טענותיהם בהליכים קודמים ועל השיהוי הרב בהגשת התביעה הנוכחית. עם זאת, מאחר שמדובר בתביעה לזכויות כספיות בחלקה, ובהתחשב בהגנת ההתיישנות, החליטו השופטים לפסוק לגופו של עניין תוך מתן משקל להתנגדויות המקדמיות. לגופו של עניין, קבעו השופטים כי העבודה בכוננות היא עבודה נוספת ואינה נפרדת ועצמאית מעמדותיהם העיקריות של התובעים. הם ביססו מסקנה זו על כמה גורמים: ברירת המחדל של רופאי בתי החולים לבצע רוטציות; אופי העבודה בכוננות; עיקר טענות התובעים נסמכות על תחולת ההסכמים הקיבוציים של הרופאים, לרבות הסכם משנת 1976 שהגדיר עבודה בכוננות כעבודה נוספת; והנסיבות המיוחדות של העסקת רופאים תורנים מסוגים שונים בהסדרים ייחודיים. עוד הדגישו השופטים כי התנהלות הצדדים לאורך השנים והיעדר התביעות עד שנת 2015 העידו על הבנתם כי מדובר בעבודה נוספת. עוד נמצא כי ההסכמים האישיים שהציגו התובעים לא שינו את אופי עבודתם בכוננות וכי המעסיק – מדינת ישראל – היה זהה בשתי העבודות. באשר לטענה החלופית לפיה יש לראות את העבודה בכוננות כמשלימה את העמדה העיקרית, דחו השופטים גם טענה זו. הם הסבירו כי עבודה נוספת בדרך כלל אינה מזכה עובדים בזכויות סוציאליות לצד תפקידיהם העיקריים. השופטים הבחינו גם בפסיקה עליה הסתמכו התובעים, וציינו כי עבודתם הרגילה לא הושפעה מביצוע תפקידי כוננות וכי נסיבות המקרה היו שונות. יתר על כן, השופטים ציינו כי הכרה בטענות התובעים תיצור הבחנות בלתי שוויוניות בינם לבין עובדים אחרים בכוננות, כמו גם אפליה לרעה של רופאים המועסקים בתפקידיהם העיקריים בבתי החולים בהם ביצעו עבודה בכוננות. לבסוף דחו השופטים את תביעות התובעים לזכויות סוציאליות, הפרשות לפנסיה ופיצויים בגין עוגמת נפש. הם הורו לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעת, ביחד או לחוד, בסך של 15,000 ₪ בתוך שלושים יום.