עת"מ 32318-12-16

תקציר

הנושא המרכזי במחלוקת הוא תכנית חלוקה שנחתמה בין העותרים למנוח בשנת 1995, אשר חילקה חלקת קרקע במזכרת בתיה לשני מגרשים. לאחר פטירתו של המנוח התגלעה מחלוקת בין העותרים לבין המשיבים – אלמנתו ובתו של המנוח – בדבר השימוש במגרש העותרים ורוחב כביש הגישה למגרש האחורי. העותרים התנגדו לבקשת המשיבים להיתר בנייה להקמת גדר קלה, שגם היא נדחתה על ידי ועדת הערר. לאחר מכן פנו העותרים לבית המשפט בבקשה להורות ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שלא לחתום על תכנית החלוקה, לביטול התב"ע ולקביעת החלוקה המבוקשת על ידי המשיבים כבלתי ישימה ובלתי חוקית, תוך הפניית הצדדים להליך פירוק שיתוף. הטענות העיקריות של העותרים היו כי תכנית החלוקה לא הוגשה ולא אושרה על פי החוק, וכי היא אינה ישימה מבחינה תכנונית. המשיבים טענו כי היעדר ערעורם של העותרים על ההחלטה משנת 1995, הסכמתם לחלוקת הקרקע ומימוש זכויות הבנייה על בסיסה, מהווה חוסר תום לב. עוד נטען, כי העתירה סובלת משיהוי משמעותי. בית המשפט מצא כי העתירה אכן הוגשה באיחור רב, וכי העותרים לא סיפקו כל הצדקה לכך. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי תכנית החלוקה מהווה מסמך חוזי וכי הן העותרים והן המשיבים הסתמכו עליה, וכי ההחלטות המנהליות בנוגע לתוכנית אינן פוגעות בשלטון החוק. לפיכך דחה בית המשפט את העתירה, הורה לעותרים לשלם שכר טרחה בסך 8,500 ש"ח לשתי קבוצות המשיבים, והדגיש את חוסר תום הלב שהפגינו העותרים בניסיונם לטרפד את תכנית החלוקה לאחר שנהנו ממנה.