סע"ש 49985-02-18

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התובע, רב אזורי המועסק על ידי המועצה הדתית, המשיך לעבוד עד סוף אוגוסט 2017 ולכן היה זכאי לשכר עבור התקופה שבין מרץ לאוגוסט של אותה שנה. המועצה הדתית טענה כי יחסי העבודה הסתיימו בפברואר 2017 וסירבה לשלם לתובע עבור התקופה הנטענת. בית הדין קבע כי המשרד לשירותי דת אינו מעסיקו של התובע ולפיכך דחה את התביעה נגדם. נמצא כי המועצה הדתית העסיקה את התובע ופיקחה על עבודתו, בעוד המשרד רק פיקח על התקנים ותקצב את משכורות עובדי המועצה הדתית. באשר להארכת כהונתו של התובע, קיבל בית המשפט כי תקופת המאסר הוארכה עד פברואר 2017 על בסיס הסכם בין התובע לבין המועצה הדתית. התובעת קיימה את ההסכם, לרבות הפסקת רישום הנישואין החל מדצמבר 2016. עוד קיבל בית הדין כי למועצה הדתית סמכות לסיים את העסקתו של התובע, למרות הנחיית הרבנות הראשית בדבר חובותיו המקצועיות וההלכתיות של התובע. השאלה המרכזית הייתה האם התובע אכן עבד בתקופה הנדונה. בית המשפט מצא ראיות לכך שהתובעת המשיכה לעבוד במשרה חלקית עד יוני 2017, לרבות הנפקת תעודות כשרות. עם זאת, טענות התובע בדבר "התנהלות חסרת רסן" מצד הנתבעים לא הוכחו. מאחר והתובע עבד במשרה חלקית, הוא היה זכאי לשכר חלקי בגין תקופה זו, אותו קבע בית הדין על שכר מינימום של 5,000 ₪ לחודש, ובסך הכל 17,000 ₪ לתקופה שבין מרץ ליוני 2017. עוד קבע בית המשפט כי המועצה הדתית אינה חייבת בתשלום פיצויים בגין הלנת שכר, נוכח מחלוקת אמיתית על השכר. בנוסף, נדחו תביעותיה של התובעת לגמלת פנסיה תקציבית ולמענק הסתגלות מחוסר ראיות ואי אישור הרשויות הנדרשות, בהתאמה. בסופו של דבר, קיבל פסק הדין באופן חלקי את התביעה, והורה למועצה הדתית לשלם לתובע שכר עבודה בסך 17,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לשני הצדדים הייתה הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.