ע"א 1615/11

תקציר

בית המשפט קמא הכריע בתביעת רשלנות רפואית, ודחה את התביעה על יסוד רשלנות בטיפול אך קיבל את התביעה בשל היעדר הסכמה מדעת. בית המשפט מצא כי לו הייתה המשיבה מעודכנת במלואה, היא לא הייתה מסכימה לניתוח. המערערים טענו נגד ממצאיו של בית משפט קמא, בפרט בעניין הסכמה מדעת, אך ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בקביעות עובדתיות מבוססות. למרות שקיבלה מידע מסוים, לא נמסר למשיבה על היבטים מכריעים כמו הידלדלות הקרניות שלה, דבר שהשפיע על קבילות הניתוח על פי תקני ה-FDA. בית המשפט הדגיש את סטנדרט הגילוי הגבוה הנדרש בניתוחים אלקטיביים, במיוחד במסגרות פרטיות, מה שהוביל לדחיית הערעור על החבות. עם זאת, בחזית הנזיקין, מצא בית המשפט עילה לניכוי פיצויי ביטחון לאומי (מל"ל) שקיבלה המשיבה, תוך תיקון מה שראה כפיקוח פקידותי. אף שהמערערים שכחו לציין ניכוי זה במפורש, הוא הועלה להגנתם, והמשיב לא ערער עליו כראוי. בית המשפט נגע גם בסוגיה רחבה יותר של פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה מלבד רשלנות, והגיע למסקנה כי זכויותיה של המשיבה נפגעו עוד יותר כאשר התעלמו מבקשתה להפסיק את הניתוח. הדבר הצדיק פיצוי משמעותי מעבר לנזקים הסטנדרטיים. לפיכך, החלטת הערעור הביאה לפיצוי סופי מותאם שכלל ניכויים למל"ל אך הוסיף סכום נוסף בגין פגיעה באוטונומיה, שהסתיים בתוספת נטו מפסק הדין המקורי.