תמ"ש 99860/99

תקציר

פסק הדין דוחה את התביעה שהגישו חלק מילדיו של ר"י וב"ה נגד אחיהם, בדרישה לבטל את העברת זכויותיה של אמם בבית מגורים אליו. התובעים טענו כי אמם נעדרה יכולת נפשית להבחין בטיבה של העסקה בעת שחתמה על מסמכי ההעברה, לרבות ייפוי כוח בלתי חוזר, תוך ניצול מצבה הנפשי המעורער, הניתוק מהמציאות והאנאלפביתיות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם. מחוות הדעת של המומחה הרפואי, שהתבססה על מסמכים רפואיים, עולה כי ייתכן שהיולדת חסרה את הכשירות הנפשית הנדרשת, אך המומחה לא בדק אותה באופן אישי והרישומים לא כיסו את התקופה שסבבה את ההעברה. מנגד, ההגנה הציגה עדויות ממקור ראשון של עורכי הדין שראו את האם חותמת על מסמכי ההעברה, ואישרה כי הבינה את ההשלכות ועמדה על תנאים מסוימים. עדויות אלה, שהתמקדו בתקופה הרלוונטית, גברו על ראיות התובעים, שלא היו ספציפיות למועד ההעברה. זאת ועוד, דיווחי התובעים על התנהגותה המנותקת של אמם לא היו עקביים ולא ביססו קשר בין התנהגותה לבין חוסר יכולתה להבין את ההעברה. כאשר נטל ההוכחה מוטל על התובעים, הגיע בית המשפט למסקנה כי הם לא הצליחו להוכיח את חוסר יכולתה של אמם. בנוסף, התביעה היוותה ערעור על העיזבון, וחייבה סטנדרט הוכחה גבוה, בו התובעים לא עמדו. כתוצאה מכך, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו להשתתף בשכר טרחת הנתבע.