ת"א 21021-05-20

תקציר

התובע, בעל דירה, תבע לפנות את הנתבע, דייר מוגן, מהדירה המושכרת. התובעת טענה כי הנתבעת לא הצליחה לבסס את מעמדה כדיירת מוגנת וכי שיפוצים שערכו הנתבעת ובעלה המנוח הפרו את הסכם השכירות והצדיקו פינוי. בית המשפט מצא כי הנתבעת הצליחה להוכיח את מעמדה כדיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. לגופו של עניין, היא הייתה דיירת נגזרת, כהגדרתה בחוק, בהיותה בת זוגו של הדייר המקורי (שנפטר) ומילאה אחר תנאי המגורים הנדרשים והיעדרה של דירה אחרת. באשר לשיפוצים, ציין בית המשפט כי רק שינויים מהותיים בנכס ללא הסכמת המשכיר יהוו הפרה של הסכם השכירות. התובעת לא הוכיחה כי השיפוצים, שכללו החלפת ריצוף, שינו באופן משמעותי את הדירה. יתר על כן, החלפת הריצוף, גם אם הניחו שמדובר בשינוי מהותי, הייתה סבירה והייתה צריכה להיות מאושרת. בית המשפט הדגיש את עקרון תום הלב ביחסים חוזיים, ופקפק בכך שמשכיר יכול לפנות שוכר ללא סיבה סבירה. מאחר שלתובעת לא הייתה סיבה מוצדקת להתנגד לשיפוצים, שאף העלו את ערך הדירה, ובהינתן שהשוכר פעל בתום לב, לא הייתה הצדקה לפינוי. בנוסף, טענותיה המיותרות והבלתי ראויות של התובעת כנגד מוצאה, דתה ומעמדה של הנתבעת בישראל, אשר לא היו רלוונטיות לסכסוך, זכו ליחס מזלזל מצד בית המשפט. בסיכומו של דבר, תביעת הפינוי נדחתה. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 25,000 ₪, דבר המשקף את העומס המיותר והטענות הבלתי ענייניות שהועלו נגדה. סכום זה נמצא ראוי, בהתחשב בשיפוצים בתום לב של הנתבעת, אם כי נערכו ללא הסכמה מראש. פסק הדין ניתן לטובת הנתבע, וזכות הערעור לבית המשפט המחוזי נשמרה.