עפ"ת 46942-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים והחידושים: **כותרת פסק הדין:** עפ"ת 46942-02-26 מדינת ישראל נ' אחמד אבו אל היג'א **בית המשפט:** בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים. **מוקד הדיון:** ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו, אשר ביטל כתב אישום מחמת התיישנות. **העובדות הרלוונטיות:** 1. **ביצוע העבירה:** ביום 22.6.2024, נצפה המשיב אוחז בטלפון נייד במהלך נהיגתו. שוטרת תנועה תיעדה את העבירה בדו"ח פעולה ובצילומים. נרשם לו דוח בגין עבירה לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א–1961. 2. **משלוח הודעת קנס:** ביום 22.7.2024, הודעת תשלום קנס ש נשלחה לכתובת המשיב חזרה בציון "לא נדרש". 3. **פניות למפנ"א (מרכז פניות נהגים):** * ביום 3.12.2024, פנה המשיב למפנ"א וביקש להישפט. * ביום 4.12.2024, נמסר למשיב כי חלפו 90 יום ממועד המצאת אישור המסירה, ולכן אין באפשרותו לבקש להישפט. * ביום 15.1.2025, פנה המשיב לדואר ישראל לברר על דבר הדואר שנטען כי לא קיבל. * ביום 5.2.2025, תשובת הדואר למשיב קבעה כי דבר הדואר לא נמסר עקב תקלה תפעולית. * ביום 3.2.2025, המשיב קיבל ארכה להגשת בקשה להישפט ולהשבת הקנס לסכום המקורי. * ביום 4.3.2025, ביקש המשיב לבטל את הדוח בטענת התיישנות (4 חודשים מביצוע העבירה). * ביום 5.3.2025, בקשתו נדחתה בטענה כי על דו"ח מצלמת סטילס חלה התיישנות של שנה. * ביום 6.3.2025, ביקש המשיב להישפט. 4. **המצאות נוספות:** * ביום 22.7.2025, זימון לדיון בבית המשפט, שנשלח למשיב, חזר בציון "לא נדרש". * ביום 20.1.2026, התקיימה ישיבת הקראה, המשיב לא התייצב, בא כוחו טען להתיישנות. **החלטת בית משפט קמא (בית משפט השלום לתעבורה):** * קיבל את טענת ההגנה וקבע כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא 4 חודשים לפי סעיף 225א(א1) לחסד"פ, משום שמדובר בעבירה המבוססת על צילום רכב. * קבע כי המשיב סתר את חזקת המסירה, עקב התקלה התפעולית בדואר, ולכן העבירה התיישנה. **טענות המדינה בערעור:** 1. **טעות בהחלת תקופת התיישנות מקוצרת:** בית המשפט קמא שגה בכך שהחיל את תקופת ההתיישנות של 4 חודשים במקום שנה. הנימוק: העבירה אינה מבוססת *רק* על צילום, אלא גם על דו"ח פעולה של שוטרת שראתה את ביצוע העבירה. 2. **מודעות המשיב:** המשיב פנה למפנ"א ב-3.12.2024, כלומר בתוך שנה מביצוע העבירה. לכן, הדו"ח אינו התיישן. 3. **הסתמכות על סעיף 239א לחסד"פ:** גם אם חלה תקופת התיישנות מקוצרת, לא ניתן לקבוע שהדו"ח התיישן, שכן קיימות ראיות שהדו"ח נשלח אליו, ויש לראות בכך משלוח כדין. **טענות המשיב (נגד הערעור):** 1. **הודעת הקנס הראשונה לא נמסרה:** דו"ח הדואר מאשר תקלה תפעולית והודעת הקנס חזרה לשולח. לכן, אין לראות בהודעה כ"נשלחה" לפי סעיף 239א. 2. **תקופת התיישנות קצרה:** העבירה תועדה על ידי מצלמה, ולכן חלה תקופת ההתיישנות הקצרה של 4 חודשים לפי סעיף 27א לחוק התעבורה וסעיף 225א(א1) לחסד"פ. בית המשפט קמא לא טעה. **דיון והכרעה (בית המשפט המחוזי):** * **קבלת הערעור:** בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וביטל את החלטת בית משפט קמא. התיק הוחזר לבית משפט השלום לביצוע הקראת כתב אישום, ללא טענת התיישנות. * **ניתוח משפטי והחידוש המרכזי:** 1. **פרשנות "מבוסס על צילום רכב" בסעיף 225א(א1) לחסד"פ:** * **המחוקק:** תכלית התיקון (מס' 43) לחסד"פ, שהוסיף את סעיף 225א(א1), הייתה לקצר את תקופת ההתיישנות (מ-12 חודשים ל-4 חודשים) במקרים בהם הראיה העיקרית לביצוע העבירה היא צילום רכב, בשל הקושי של הנהג להתגונן לאחר זמן רב. * **החידוש:** בית המשפט קובע כי הביטוי "החשד לביצועה מבוסס על צילום רכב" (סעיף 225א(א1)) אינו מתייחס לקיומו של צילום בלבד, אלא ל*טיבן של הראיות המבססות את החשד*. אם העבירה מבוססת *רק* על צילום (למשל, מצלמה אוטומטית ללא מעורבות שוטר בשלב הראשוני), אז תחול תקופת ההתיישנות הקצרה. לעומת זאת, כאשר העבירה מתועדת גם באמצעות דו"ח פעולה של שוטר שראה את ביצוע העבירה, והוא עצמו צילם את האירוע (כמו במקרה זה), הרי שהראיה אינה מבוססת *רק* על צילום. במקרה כזה, חלה תקופת ההתיישנות הרגילה של שנה. * **ההבחנה:** המחוקק הבחין בין אכיפה באמצעות מצלמה אוטומטית (טיפול מהיר, תקופת התיישנות קצרה) לבין אכיפה הכוללת צילום על ידי שוטר ומעורבותו (עיבוד נתונים מורכב יותר, תקופת התיישנות ארוכה יותר). * **יישום על המקרה:** במקרה זה, השוטרת צפתה בעבירה, תיעדה אותה בדו"ח פעולה, וכן צילמה אותה. כלומר, קיימת ראיה נוספת מעבר לצילום - עדות השוטרת. לכן, לא חלה תקופת ההתיישנות המקוצרת. 2. **פרשנות סעיף 239א לחסד"פ (המצאת הודעה על ביצוע עבירה):** * **העיקרון:** סעיף 239א(א) ו-(ב) קובע כי כדי למנוע התיישנות, יש להזמין את החשוד לחקירה או "לשלוח לו הודעה על ביצוע העבירה" בתוך תקופת ההתיישנות. * **החידוש/הבהרה:** בהתבסס על פסק דין "עניין נחום" (רע"פ 4967/21), בית המשפט קובע כי די "בשליחת" ההודעה (בדואר רשום, לדוגמה), ואין חובה להוכיח את "המצאתה" בפועל לידי הנמען. תקלה בשירות הדואר, שבעקבותיה דבר דואר חוזר, אינה מאיינת את ביצוע האכיפה ואינה מהווה מכשול דיוני שיבטל את הדוח. מרגע שהמשטרה שלחה את הדוח ליעדו, היא יצאה ידי חובתה. * **יישום על המקרה:** הדוח נשלח למשיב ב-22.7.2024 (בתוך 4 חודשים מביצוע העבירה). גם אם חזרה ההודעה עקב תקלה בדואר, אין בכך כדי להקים טענת התיישנות. 3. **התיישנות כ"כלי דיוני" ומטרותיו:** בית המשפט סוקר את מטרות מוסד ההתיישנות (סופיות הדיון, שכחה, תשובה, מחילה, עינוי דין, בירור האמת, המרצת התביעה), ומבהיר כי אין להשתמש בו כ"מחסום דיוני" שרירותי, במיוחד כאשר רשויות האכיפה פעלו כדין. * **השפעת ההתייחסות לבקשת הלהישפט:** בית המשפט מציין כי גם אם היו מקבלים את טענת ההתיישנות המקוצרת, המשיב היה מודע לדוח לפחות מ-3.12.2024, ובכך הדו"ח לא היה מתיישן בתוך שנה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **פרשנות תכליתית של חקיקה:** בית המשפט מדגיש את החשיבות של פרשנות חוק לא רק על פי לשונו, אלא גם על פי תכליתו וכוונת המחוקק. במקרה זה, תכלית קיצור תקופת ההתיישנות הייתה ספציפית לעבירות המבוססות *בעיקר* על צילום, ולא על כל עבירה בה קיים צילום כלשהו. 2. **הבחנה בין סוגי ראיות באכיפה:** חידוש משמעותי הוא ההבחנה העקרונית שעורך בית המשפט בין ראיה המתבססת *רק* על צילום (לרוב מצלמה אוטומטית) לבין ראיה הכוללת גם מעורבות של שוטר (כעד ראיה ותיעוד). הבחנה זו משפיעה באופן ישיר על תקופת ההתיישנות. 3. **פרשנות "שליחה" לעומת "המצאה" של הודעה:** חידוש נוסף הוא חידוד הפרשנות של המונח "נשלחה לו הודעה" בסעיף 239א לחסד"פ. בית המשפט קובע, בהתבסס על פסיקה קיימת, כי די "במשלוח" ההודעה כפי שמבוצע על ידי רשויות האכיפה, ולא ניתן לטעון להתיישנות בשל תקלה בשירות הדואר. עיקר האחריות מוטלת על רשות האכיפה למשלוח, ולא על הנמען לוודא קבלתה בפועל בכל מצב. 4. **עמידה על תכלית מוסד ההתיישנות:** בית המשפט מציג את מטרות ההתיישנות ומבהיר כי אין להשתמש בה כאמצעי דיוני שרירותי, במיוחד כאשר רשות האכיפה פעלה כדין. 5. **איסור שימוש בכפל משמעות:** בית המשפט מחדד כי לא ניתן לפרש את הדין באופן שבו "כל עבירה המצולמת" תזכה לתקופת התיישנות קצרה, כפי שטעה בית משפט קמא. הדבר נוגד את כוונת המחוקק. **סיכום:** פסק דין זה מהווה הבהרה משמעותית לגבי יישום הוראות ההתיישנות, ובפרט סעיף 225א(א1) לחסד"פ. הוא קובע כי תקופת ההתיישנות המקוצרת של 4 חודשים חלה רק כאשר עבירת התעבורה מבוססת *באופן מהותי* על צילום, ללא מעורבות משמעותית של עדות שוטר. יתרה מכך, הוא מחזק את העיקרון כי כשל בשירות הדואר לא ייזקף לחובת רשויות האכיפה לצורך טענת התיישנות, כל עוד הן פעלו כדין לשליחת ההודעה. פסק הדין מחדד את ההבחנה בין סוגי ראיות שונים באכיפה, ומדגיש את הפרשנות התכליתית של החוק.