ע"א 727/88

תקציר

במקרה שבין א' שוורץ מנשה (המערער) לבין רנן ישראל (המשיב), התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם התקיימה שותפות בין השניים, אשר משנת 1973 עבדו יחד על פרויקט של תחנת שירות לרכב ומסעדה. למרות השקעות משמעותיות ופעילויות שיתופיות, לא בוצע הסכם רשמי עקב מחלוקות בשנת 1980. בית המשפט המחוזי בחיפה הכיר בשותפות, מה שגרם לשוורץ לערער. בית המשפט העליון הדגיש את אמות המידה המשפטיות להקמת שותפות, לרבות קיומו של עסק, התנהלות משותפת של שני אנשים או יותר ומניע רווח משותף. בית המשפט קבע, כי ככלל, ערכאות ערעור נמנעות מלהפוך ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא אלא אם הדבר כרוך בכך. במקרה זה, אינדיקטורים רבים הצביעו על שותפות: בקשות משותפות להקצאת קרקעות, סיכונים פיננסיים משותפים ומעורבות הדדית בפעילות הפרויקט. למרות היעדר חוזה פורמלי, בית המשפט מצא די הסכמות והתנהגויות משתמעות המעידות על שותפות. טענות המערערת, לפיהן היעדר שותפות בשל סכסוכים בלתי פתורים ואי יצירת מסמך פורמלי, נדחו מאחר שהראיות הצביעו על שותפות מבוססת בפועל בשנים 1973-1980. אפילו מסמך שלאחר המשפט שאישר "שותפות של 50%" חיזק עוד יותר את המסקנה. בית המשפט העליון קיבל את פסק דינו של בית המשפט קמא, קבע כי קיימת שותפות ודחה את הערעור, תוך פסיקת הוצאות כנגד המערערת.