ת"א 41589-09-19

תקציר

הנתבעים השתמשו בדרך עפר העוברת בשטחו של התובע כדי להגיע לחלקה משלהם, חלקה 42. התובע הגיש תביעה נגדו בשנת 2019, בדרישה להפסיק את השימוש של הנתבעים בכביש. הנתבעים טענו כי הם השתמשו בכביש לפחות 30 שנה וכי זכותם לכך התבססה על הסכמה מכללא של התובע, או לחילופין, כי יש להם זכות קדימה מכוח שנים. בית המשפט קבע כי דרך העפר נסללה בין השנים 2010 ל-2012 וכי היא לא הייתה קיימת לפני כן. לפיכך, טענת הנתבעים בדבר 30 שנות שימוש לא נתמכה בראיות. בנוסף, מאחר שמקרקעי התובעת הוחכרו מרשות מקרקעי ישראל ולא נמכרו לגוף פרטי, הם מהווים "מקרקעי ציבור" כהגדרתם בחוקים הרלוונטיים. מכאן, שהנתבעים לא יכלו לטעון לזכות מכוח שנים. עוד קבע בית המשפט כי השימוש שעשו הנתבעים בכביש לא היה ללא הסכמת התובע וכי היו להם נקודות גישה אחרות לרכושם. משכך, נצטוו הנאשמים להתפנות ולהסיר את ידיהם מדרך העפר ומהשטחים הסובבים אותה שהוגדרו על ידי מודד. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.