ע"א 271/85

תקציר

המחלוקת נסובה סביב סגירת מרפסת השייכת למשיבים 1 ו-2, שנבנתה על רכוש משותף של בית משותף, והשינויים שנעשו בה בעקבותיה. המערערים, יחד עם המשיבים 3 ו-4 – הבעלים לשעבר של הדירה – טענו כי הרשות שניתנה לסגירת המרפסת היא זמנית ואישית, ובכך ביטלו את ההרשאה ודרשו מהמשיבים להסיר את ידיהם מהרכוש המשותף. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, תוך שהוא מצטט את דוקטרינת המניעה המבוססת על הבטחה, בקובעו כי המערערים אינם רשאים לבטל את הרישיון. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. נפסק כי זכות ההרשאה היא זכות אישית ולא זכות חפץ, ולכן אינה ניתנת להעברה. זאת ועוד, הרשות שניתנה על ידי המערערים למשיבים 3 ו-4 אכן הייתה זמנית ואישית, מבוססת על יחסי שכנות סטנדרטיים, ולא היוותה ויתור על זכויות קנייניות. מאחר שההיתר לא נרשם ב"ספר ההחלטות" כנדרש בחוק, הוא פקע עם מכירת דירתם על ידי המשיבים 3 ו-4, ולא ניתן היה להעבירו לבעלים החדשים, המשיבים 1 ו-2. עוד הדגישו השופטים כי המשיבים אינם זכאים לכל פיצוי, שכן הם ביצעו שינויים במרפסת למרות מחאות המערערים וללא אישור מתאים, והמצב הנוכחי עלול להיחשב בסופו של דבר כבלתי חוקי. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור והורה למשיבים להרוס את המרפסת ולהסיר את ידיהם מהרכוש המשותף שבמחלוקת.