בג"צ 4750/18

תקציר

מפסק הדין עולה כי העתירה, הנראית כקריאת תיגר כוללת על מדיניות רשות מקרקעי ישראל, נעדרת תשתית עובדתית קונקרטית ואינה קשורה למקרה ספציפי. העותרים הפרטיים, שהיו בתחילה צד להליך, נדחו לאחר שתביעתם האישית נדחתה בפסק דין נפרד. דחייה זו מותירה את העתירה חסרת ייחוד, ומסתמכת במקום זאת על טיעונים משפטיים מופשטים המשתרעים על תרחישים היפותטיים שונים המערבים קיבוצים ומושבים. היעדר מקרה קונקרטי מקשה על בית המשפט להעריך את השלכותיה המעשיות של המדיניות ומוביל להכללת יתר בסעד המבוקש. העותרים מבקשים שבית המשפט יורה לרשות מקרקעי ישראל לערוך בדיקה פרטנית של כל מקרה, אך הם לא הציגו מקרה ספציפי של התנהגות בלתי ראויה שבית המשפט יבחן על פי אמות מידה של המשפט המנהלי. הטיעונים המשפטיים נותרים אפוא תיאורטיים ואינם מצדיקים את הדיון בעתירה לגופה. בית המשפט מכיר בכך שייתכנו חריגים לכלל זה, אך סבור כי מקרה זה אינו נופל לחריגים אלה. ריבוי התרחישים, מורכבותם והסבירות שגישה פרטנית ולא גורפת ראויה, כל אלה מובילים לקביעה כי יש לדחות את העתירה מבלי להביע דעה לגופה. דחייה זו מתבססת על אופייה הכולל של העתירה ועל חוסר הצדקתה, ועל כן לא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.