ע"פ 436/88

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בפריצה לדירה ובביצוע שוד, בניגוד לסעיפים 406(א), 402(ב) ו-406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ההרשעה התבססה בעיקר על טביעת אצבעו שנמצאה בתוך דלת דירתם של המתלוננים. סנגורו של המערער טען כי בית המשפט טעה בהסתמך על עדותו של מומחה טביעות האצבע בשל היעדר הסמכה פורמלית של המומחה. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, בנימוק כי חוות דעת מומחים שנרכשו באמצעות לימוד עצמי וניסיון מעשי קבילות אם הן עומדות במבחנים של רלוונטיות ומשקל פוטנציאלי. בית המשפט הדגיש כי כישורים פורמליים אינם נדרשים בכל תחומי המומחיות, כגון ניתוח טביעות אצבע. חרף טענות נגד מהימנות ראיות טביעת האצבע – כגון טענת המערער כי ביקר בדירה ימים ספורים לפני השוד, ותיאורו המוקדם של המתלונן את השודד כשהוא עוטה כפפות – לא מצא בית המשפט ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. נקבע כי הסבריו של המערער אינם עקביים ואינם משכנעים, במיוחד נוכח מיקומה של טביעת האצבע ומצבה הטרי. בסופו של דבר, אישר בית המשפט לערעורים את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, מצא לנכון את הסתמכותו של בית משפט קמא על עדות המומחה, וטען כי נראטיבו של המערער פוברק במודע כדי לסתור את הראיות נגדו. לפיכך נדחה הערעור, וההרשעה וגזר הדין המקוריים, הכוללים ארבע שנות מאסר ופיצויים לנפגע, נותרו בעינם.