ת"א 8981-06-18

תקציר

פסק הדין משרטט את ההסכם בין התובעת, בעלת חלקת המקרקעין, לבין הנתבעים, הדיירים המוגנים של הקרקע האמורה, לקביעת גובה דמי הפינוי שעל התובע לשלם לנתבעים. התובעת, שבבעלותה כיום הקרקע הידועה כמגרש 89 בגוש 6991, הגישה תביעת פינוי נגד הנתבעים, אך הצדדים הגיעו להבנות במהלך ישיבות קדם המשפט. הם הסכימו כי הנתבעים יפנו את הנכס וכי בית המשפט יחליט על דמי הפינוי. בית המשפט מינה מומחה שיעריך את דמי המפתח, המייצגים את שווי השכירות, ובהמשך הסכימו הצדדים כי דמי המפתח מהווים 55% מערך הבעלות, כאשר 6% כתשלום נפרד לנתבעים עם פינוי הנכס. עוד הסכימו הצדדים כי בית המשפט יקבע את דמי הפינוי על סמך טיעונים בכתב. השופט קבע כי נקודת המוצא לקביעת דמי פינוי, במקרה זה, צריכה להיות נדיבה, שכן הפינוי לא נבע מהפרת הסכם השכירות על ידי הנתבעים. השופטת הפנתה לפסק דין קודם בפרשת אחבום, שקבע אמת מידה בסיסית לקביעת דמי פינוי, והותיר את שיקול הדעת לבית המשפט בהתאם לנסיבות הייחודיות של השוכר והמשכיר. לפי זה, דמי הפינוי מורכבים מארבעה שלישים מדמי המפתח, עם אפשרות להעלות שיעור זה בהתאם לנסיבות ייחודיות. השופט ציין כי מרבית הטענות שהציגו הנתבעים כבר נשקלו בשליש הנוסף של דמי המפתח ולא הוכחו די הצורך. עם זאת, השופט מצא טעם בטענה בדבר אופי העסק המתנהל בנכס המושכר - בית מלאכה לעיבוד שיש. השופט הצדיק את העלאת דמי הפינוי בשל המורכבות הפוטנציאלית של מציאת מיקום חלופי לעסק כזה ועלויות ההעברה הנלוות. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, החליט השופט על פיצוי נוסף בסך 75 אלף שקל. באשר לחלוקת ההוצאות, קבעה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו, שכן הנתבעים לא עיכבו את ההליכים והתובעת לא ביקשה אחרת. התובע חויב לשלם לנתבעים סך של 1,243,667 ₪, כולל הפרשי הצמדה, וסך של 75,000 ₪, כאשר כל נתבע יקבל שליש מהסכום. התשלום היה אמור להתבצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.