ת"א 49999-03-12

תקציר

זהו סיכום פסק הדין. המקרה שלפנינו עוסק בתביעה שהגישו התובעים, יורשיו ותלוייו של המנוח, נגד הנתבעים, נהג חפירה מסוג וולוו שפגע במנוח, חברת הביטוח שביטחה את החפירה והחברה שהחזיקה באת. השאלה המרכזית היא האם התאונה מסווגת כתאונת דרכים, והאם לנהג היה רישיון נהיגה תקף להפעלת החפירה בעת התאונה. התשובה לשתי השאלות קובעת את חבות הנתבעים לפצות את התובעים בגין נזקי התאונה. האירוע המדובר התרחש בעת שהנהג הפעיל את החפירה, ובשל כיבוי מנוע, נפל את החפירה במורד המדרון ומחץ את המנוח. בעת התאונה החזיק הנהג ברישיון נהיגה מסוג B ו-C1. משקל החפירה היה 20 טון. התובעים טוענים כי מדובר בתאונת דרכים וכי לנהג היה רישיון נהיגה בתוקף. מנגד, טוענים הנתבעים כי החפירה אינה רכב מנועי, ולכן התאונה אינה תאונת דרכים. בנוסף, נטען כי רישיון הנהיגה לא איפשר הפעלת אתי חפירה במשקל 20 טון, ולכן חברת הביטוח אינה חייבת לפצות את התובעים. בית המשפט בחן האם החפירה מתאימה להגדרה של רכב מנועי, ומצא כי כן. עוד קבע בית המשפט כי התאונה היא אכן תאונת דרכים, שכן מדובר בשימוש ברכב מנועי לצרכי תחבורה, ופציעתו של המנוח הובילה למותו. המחלוקת העיקרית נוגעת לתוקפו של רישיון הנהיגה. בית המשפט בחן את השינויים והתיקונים שנעשו בתקנות התעבורה בנוגע לרישיון הנהיגה הנדרש להפעלת את-חפירה במשקלים שונים, ומצא כי השינויים הרבים גורמים לבלבול בקרב הציבור. לכן, יש לפרש את התקנות באופן המקל עם הציבור. בית המשפט הגיע למסקנה כי רישיון הנהיגה שהיה בידי הנאשם היה מתאים להפעלת את החפירה בעת התאונה. יתר על כן, הדרישה להכשרה נוספת, שהוכנסה בתקנות, לא הייתה תנאי לרישיון עצמו, אלא תנאי לנהיגה שאינו שולל כיסוי ביטוחי. כך, קבע בית המשפט כי לנהג רישיון נהיגה בתוקף, וחברת הביטוח חייבת לפצות את התובעים בגין נזקי התאונה. לאור האמור, הורה בית המשפט לתובעים ולחברת הביטוח להגיש חישובי נזקים עד למועדים שנקבעו, וקבע משפט. ההחלטה התקבלה ללא פסיקת הוצאות לטובת מי מהצדדים, ופרסום פסק הדין הותר ללא פירוט שמות הצדדים.