ב"ש 1496/02

תקציר

זהו ערעורה של המדינה על החלטת בית משפט השלום לבטל את הוראת השעה שהוציאה ב-7 במאי 2002, להקפאת נכסיהם של מספר אנשים וחברות החשודים בהפרת חוק איסור הלבנת הון. הנכסים הוקפאו לפי סעיפים שונים בחוקים שונים, בהם פקודת סדר הדין הפלילי (מאסר וחיפוש) ופקודת הסמים המסוכנים. המדינה טענה כי הכספים בחשבונות הבנק של החברות מקורם ברווחי בתי קזינו בלתי חוקיים ולכן הם "רכוש אסור" לפי חוק איסור הלבנת הון, שניתן לעקל ולחלט. בית המשפט הבהיר תחילה את המסגרת המשפטית ואישר כי לבית משפט השלום סמכות להורות על הקפאת נכסים במקרים של חשד להלבנת הון, בהתבסס על פקודת סדר הדין הפלילי ופקודת הסמים המסוכנים, החלה גם בתיקי הלבנת הון. היא הדגישה כי הסמכות להקפיא נכסים צריכה להיות מופעלת במשורה ורק כמוצא אחרון, המונחה על ידי עקרון המידתיות כנדרש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט קבע כי המדינה לא הביאה ראיות מספיקות כדי להוכיח כי הכספים בחשבונות הבנק של החברות אכן היו "רכוש אסור". האמירות הכלליות של המשטרה בעניין זה לא היו מספיקות, והמדינה לא עמדה אפילו ברף הראייתי הנמוך הנדרש להקפאה זמנית. כמו כן, החברות היו עסקים לגיטימיים המספקים שירותים לציבור, והקפאת חשבונותיהם תגרום לפגיעה משמעותית בצדדים שלישיים ללא קשר לפעילות הבלתי חוקית החשודה. בנוסף, ציין בית המשפט כי המדינה לא השיבה לטענה כי צו ההקפאה חרג ממגבלת הזמן התקפה של 180 יום לפי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי. לפיכך, נקבע כי המדינה הסכימה לטענה זו. בעקבות זאת נדחה הערעור וצו ההקפאה מיום 7.5.02 בוטל.