רע"א 5830/22

תקציר

בהחלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור בחן בית המשפט את אמות המידה שהוחלו בערעורי ביניים של ערכאות הערעור, תוך ציון תקדימים מגוונים. בית המשפט מצא כי גם בבחינת ערעור רגילה, טענות המבקשים חסרות תוכן. לב התיק עסק בשאלה האם ניתן להציג ראיות חדשות ברמת הערעור, אפשרות שבדרך כלל מוגבלת אלא אם כן היא עלולה להשפיע באופן משמעותי על ההליכים או למנוע עיוות דין. המבקשים ערערו על תוקפן של קביעות שימוש בנכס על ידי המפקח, בטענה כי החלטות אלה חרגו מסמכות, אך בית המשפט קבע כי כל ההסכמים החוזיים על חלוקות מקומות החניה הוכרו וטופלו, ודחה תביעות קנייניות שלא טופלו בהליכים סטטוטוריים מתאימים. זאת ועוד, התייחס בית המשפט לחשש מפני פסיקת הוצאות וקבע כי אף שהנמקה חיונית בהחלטות שיפוטיות, הסברו של בית המשפט המחוזי הולם בהתחשב בשיקול דעתו בעניינים אלה. המבקשים ערערו גם על היעדר תביעות הוצאות מפורטות של המשיבים, תוך הפניה לתקנה 155(א). עם זאת, בית המשפט ציין כי תקנה 156 הופעלה ככל הנראה, המאפשרת פסיקת הוצאות לפי שיקול דעת אם ההליכים התמשיכו שלא לצורך. הדבר חיזק את המסקנה לדחות את הבקשה וחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪. פסק הדין הדגיש את ההיצמדות הפרוצדורלית לטענה מחודשת של הסכמים חוזיים מוסכמים והדגיש את האוטונומיה של בית המשפט בניהול שיקולי עלות.