ע"מ 104/08

תקציר

מדובר בערעור של אם על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, שהורה על החזרת בנה בן השמונה וחצי לבלגיה, בהתאם לאמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית (להלן: האמנה). המערער והמשיב הם הוריו של הילד. האם והבן עברו מבלגיה לצרפת בשנת 2004, ומשם לישראל בשנת 2006. האב טוען כי המעבר לישראל מהווה חטיפה בלתי חוקית. האם טוענת כי האב נהג באלימות כלפי הילד, ולכן הרחקת הילד ממנו היא טובת הילד. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי קיים חשש כבד שהחזרת הילד לבלגיה תחשוף אותו לנזק נפשי ותעמיד אותו במצב בלתי נסבל, שבו תבחר אמו שלא להצטרף אליו; עם זאת, היא הורתה על החזרתו של הילד לבלגיה. בית המשפט ביסס את החלטתו על המסקנה כי הנזק שנגרם לילד עקב הישארות בישראל, וניתוק מאביו, שקול לנזק שייגרם לו אם יוחזר לבלגיה. רוב השופטים בערעור הנוכחי קיבלו מסקנה זו ודחו את ערעורה של האם. השופט ביטון התנגד. לדבריו, הנזק שנגרם לילד מהחזרתו לבלגיה, ללא אמו, גדול בהרבה מהנזק שנגרם מהישארותו בישראל, וקרוב לוודאי שיתרחש. בנוסף, התייחס השופט לנתונים מהותיים נוספים, שלדעתו מטים את הכף לכיוון השארת הילד בישראל. אלה כוללים: ניתוק הילד מאביו במשך כארבע שנים; השתלבות הילד בישראל; אישיותו השברירית והרגישה; והסכנה שהילד יפגע בעצמו. השופט הדגיש כי אין להחיל את האמנה באופן מכני, ובמקרים חריגים טובת הילד מחייבת להחיל את החריג שבסעיף 13(ב) לאמנה, והילד לא יוחזר למדינה ממנה נחטף. לפיכך קיבלה השופטת ביטון את הערעור, ביטלה את ההחלטה להחזיר את הילד לבלגיה והורתה להעביר את העניין לבית המשפט לענייני משפחה להמשך הליכים.