עמ"ש 47311-10-13

תקציר

במקרה דנן, ערערו המערערים על ממצאיו העובדתיים וקביעותיו של בית משפט קמא בעניין מעשי לשון הרע ופגיעה לכאורה בפרטיות של א(2) כלפי המשיב. ערכאת הערעור דחתה את טענות המערערים, והדגישה כי התערבות הערעור מתבקשת רק במקרים חריגים, שלא חלו כאן. בית המשפט לא מצא עילה מספקת להחיל הגנות לשון הרע, כגון אמת או אינטרס ציבורי, שכן בגידתו הנטענת של המשיב לא הוכחה במובן המקובל, וטענות לשון הרע נועדו אך ורק להשפיל ולקלון. בנוסף, הפרסום לא שירת אינטרס ציבורי לגיטימי כלשהו והונע בעיקר מתוך כוונת זדון. טענת המערערים כי המשיבה עצמה הפיצה את לשון הרע הנטענת נדחתה שכן הייתה הבחנה ברורה בין הפצת לשון הרע לבין הפצת לשון הרע על ידי הקורבן. סכומי הפיצויים נדונו, כאשר בית המשפט פסק תחילה למשיבה 300,000 ₪ בגין מעשי לשון הרע זדוניים ושיטתיים שנועדו לפגוע בשמה הטוב ובפרנסתה. עם זאת, ערכאת הערעור הגדילה את הפיצוי ל-400,000 ₪ כדי לשקף את חומרת המעשים וזדון, תוך חלוקת האחריות בין המערערים. א(1) חויב לשלם 100,000 ש"ח, ואילו א(2) חויב ב-300,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש את הצורך בזהירות בסכסוכים משפחתיים, אין לעודד שימוש בתביעות לשון הרע אלא אם הפעולות מכוונות ושיטתיות, כמו במקרה זה. ערעורם של המערערים נדחה ברובו, אך צווי המניעה שהוציא בית משפט קמא נדחו, מתוך הכרה בכך שאופיין המתמשך של תביעות לשון הרע עלול ליצור סכסוכים משפחתיים נוספים. בקשתה של המשיבה להגיש ראיות חדשות ללשון הרע נדחתה, והורתה לה להגיש תביעה נפרדת במידת הצורך.