פר"ק 24455-03-14

תקציר

התיק, בש"פ 24455-03-14, עוסק במחלוקת על תביעות חוב של עובדים נגד המוסד לביטוח לאומי והממונה המיוחד לבחינת תביעות חוב. העובדים טענו כי יש לאשר את תביעות החוב שלהם, שהוגשו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, על בסיס מדיניות כביכול של המל"ל. עם זאת, בית המשפט מצא כי מדיניות כזו לא הייתה קיימת וכי המל"ל לא שינה את עמדתו בנוגע לאישור תביעות חוב שלא בזמן. כמו כן, נדחתה גם טענת העובדים כי הסתמכו על החלטות המל"ל במקרים אחרים, שכן האישור נעשה בטעות, ואין כל ראיה לכך שהעובדים הסתמכו עליו לרעה. בית המשפט התייחס גם לטענת העובדים כי חריג אי הגילוי לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על עניינם. בית המשפט ציין כי חריג זה מחייב עמידה בתנאים מסוימים, לרבות היעלמותן של עובדות מהותיות וחוסר יכולתו של התובע לגלותן בשקידה סבירה. בית הדין מצא כי טענת העובדים כי לא היו מודעים לזכויותיהם אינה משכנעת, מה גם שנטל ההוכחה מוטל עליהם. בנוסף, בית הדין הדגיש כי החריג בסעיף 8 הוא עובדתי ספציפי ויש לבחון אותו באופן פרטני עבור כל עובד, דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד טענו העובדים כי אישור המל"ל לתביעות חוב לעובדים אחרים לאחר תום תקופת ההתיישנות מהווה הודאה בתביעות החוב. בית הדין דחה טענה זו, בקובעו כי אישור כזה לעובדים אחרים אינו יכול להיחשב כהודאה כלפי המערערים. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת המל"ל וקבע כי אין הצדקה לאשר את תביעות החוב שהוגשו בזמן. החלטות המנהל המיוחד בוטלו, והעובדים לא חויבו בהוצאות או בשכר טרחת עורכי דין, בהתחשב במצבם הסוציו-אקונומי. פסק הדין ניתן ביום 19.10.2020.