ע"מ 42945-01-18

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב מחלוקת בנוגע לפרשנותה של תקופת התיישנות ביחס לשומת מס. המערערת הגישה השגה על שומת המס, ולמשיב, המייצג את רשות המסים, הייתה שנה להשיב להשגה על פי החוק. השאלה המרכזית הייתה האם המשיב עמד במועד האחרון לתגובה להתנגדות, שנפל ביום 25.12.2017, כנטען על ידי המערערת, או ביום 26.12.2017, כפי שנטען על ידי המשיב. השופטת פותחת בהבהרה כי המועד האחרון אכן היה 25.12.2017, בהתבסס על חוק הפרשנות. לאחר מכן, השופט בוחן את המסמכים שנמסרו למערער ביום 21.12.2017, ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, כדי לקבוע אם הם מהווים תגובה תקפה בכתב להתנגדות. השופט מסיק כי המסמכים, שכללו את נימוקי השומה וסיכומי שומת המס, עמדו בדרישות הפקודה ונספרו כצו בכתב. לפיכך, תשובת המשיב נשלחה לפני המועד האחרון וטענת המערערת בדבר פקיעת תקופת ההתיישנות על שומת המס נדחתה. בנוסף, דנה השופטת בהטלת קנס גירעון, וציינה כי הימנעותו של המשיב מלכלול את סכום הקנס המדויק במסמכים ששותפו ביום 21.12.19 לא פסלה את התשובה. השופט מדגיש כי תכליתו של חוק ההתיישנות היא להבטיח שרשות המסים תפעיל את סמכותה בתוך פרק הזמן שנקבע, כפי שהושג במקרה זה. עם זאת, השופט מעודד את המשיב להימנע מהחלטות של הרגע האחרון כדי למנוע מחלוקות עתידיות. לבסוף, השופט קובע כי בקשת המערער לקבל את הערעור ולבטל את שומות המס בשל תקופת ההתיישנות נדחית ומורה למערער לכסות את הוצאות המשפט של המשיב בסך 20,000 ₪.