עע"מ 2484/23

תקציר

הסוגיה המרכזית במקרה זה הייתה פרשנות המושג "התאזרחות" בסעיף 8 לחוק האזרחות, ובפרט האם מדובר ברכישת אזרחות כלשהי או רק בהתאזרחות לפי סעיפים 5-8. המערערים טענו לפרשנות מרחיבה, ואילו המשיב טען שהיא מוגבלת להתאזרחות לפי סעיפים מוגדרים. בית המשפט ציין כי לשון החוק יכולה לתמוך בשני הפרשנויות, ולכן הוא פונה לתכלית החוק. המערערים טענו כי ילדיהם הקטינים, המתגוררים בישראל, צריכים לקבל אזרחות באמצעות המרת דתו של אביהם ולאחר מכן רכישת אזרחות על פי חוק השבות. בית המשפט הדגיש את מטרת החוק להגן על שלמות המשפחה ועל טובת הילדים, וקבע כי קטינים צריכים לקבל אזרחות אם הוריהם רוכשים אותה, בהתאם לשמירה על אחדות המשפחה. בית המשפט דחה את פרשנותו המצמצמת של המשיב ואת חששותיו מפני השלכות רחבות יותר, וציין הבדלים בין הליכי התאזרחות להליכי החזרה. בית המשפט הגיע למסקנה כי סעיף 8 חל על ילדי אזרחים בשיבה, ומאפשר את אזרחותם מאחר שאביהם עמד בקריטריונים לתושבות, למרות הסתרתו הראשונית על קיומם. בית המשפט האריך את ההחלטה להעניק אזרחות לילדים, אך לא פסק הוצאות בשל התנהלות האב. השופט רונן וממלא מקום הנשיא פוגלמן תמכו בתוצאה זו, ואילו השופט שטיין חלק על כך, והתמקד בפרשנות משפטית מחמירה והזהיר מפני תיקונים משפטיים ללשון חקיקתית ברורה.