בג"צ 1532/00

תקציר

העותר, בעל אזרחות כפולה בלגית וישראלית, ביקש לוותר על אזרחותו הישראלית ולקבל פטור משירות צבאי חובה. הוא טען כי הקשר שלו לישראל היה מינימלי, שכן הוא עזב את הארץ בגיל 14 כדי ללמוד בחו"ל וביקש להמשיך את לימודיו שם מבלי למלא את חובתו הצבאית. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את עתירתו. בית המשפט קבע כי אזרחות ישראלית מקנה חובות וזכויות, לרבות חובת השירות הצבאי, והמדיניות שלא לאפשר ויתור על אזרחות כדי להימנע מחובה זו היא סבירה ועולה בקנה אחד עם החוק. בית המשפט הדגיש כי השירות הצבאי הוא אחריות בסיסית של הצעירים בישראל וכי מתן אפשרות לאזרחים להשתמט משירות זה באמצעות לימודים בחו"ל וויתור על אזרחותם יגרום לפגיעה משמעותית בתשתית הביטחון במדינה ולאי שוויון בקרב מי שידם אינה משגת ללמוד בחו"ל. יתר על כן, בית המשפט מצא כי זיקתו של העותר לישראל לא הייתה כה רופפת, שכן הוא חי רוב חייו בארץ, משפחתו התגוררה בה והוא שמר על קשר רציף עם המדינה. לפיכך נדחתה העתירה, ובית המשפט אישר את החלטות שרי הביטחון והפנים שלא לפטור את העותר משירות צבאי ולדחות את בקשתו לוויתור על אזרחות ישראלית.