תמ"ש 28153-08-20

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תביעה לסעד הצהרתי בנוגע לסכסוך רכושי במושב שיתופי. השאלה העיקרית הייתה האם ניתן לרשת את הרכוש המדובר על פי צוואת המנוח אם לאו. השופטת פתחה בדחותה את טענת התובעים כי המחלוקת היא עובדתית בעיקרה, וציינה כי היא משפטית בעיקרה, כאשר מרבית העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת. בהמשך התייחסה השופטת לכשל הלוגי בטענת התובעים כי לא ניתן להוריש את הבית בצוואה אלא יש להורישו על פי הצעת התובעים. מאחר שהבית היה שייך למושב השיתופי ולא למנוח, הסבירה השופטת כי אם טענתו של האחרון נכונה, אזי איש לא יהיה זכאי לרשת את הנכס. לפיכך, התביעה לפסק דין הצהרתי נדחתה בעילות אלה בלבד. לאחר מכן התמקד הדיון של השופט בשאלה האם הנכס נופל לקטגוריה של נכסים שניתן לרשת. נקבע כי למושב השיתופי, שהמנוח היה חבר בו, הייתה אפשרות להקצות חלקות מגורים לחבריו. השאלה הקריטית הייתה האם "תקופת הביניים", המאפשרת העברת זכויות בנכס, החלה לפני פטירת המנוח. השופטת בחנה בקפידה את החלטות המושב השיתופי, את עדויות העדים ואת המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. נקבע כי הליך ייחוס הדירות אכן החל לפני פטירת המנוח, ובכך התאפשר העברת זכויות. השופטת נימקה מסקנה זו בהרחבה, לרבות מעשיו של המנוח עצמו והמסגרת הנורמטיבית שבמסגרתה פעל המושב השיתופי. בנוסף, דחתה השופטת את טענת התובעים בדבר זכויותיה של התובעת מס' 1 בנכס, ולא מצאה כל ראיה שתתמוך בטענתם. לדברי השופטת, הנכס המדובר נמסר למנוח, ולתובעת מס' 1 לא הייתה כל טענה לגביו. בפסק הדין הסופי דחתה השופטת את התביעה לסעד הצהרתי וקבעה כי יש לחלק את הבית בין יורשי המנוח בהתאם לתנאי צוואתו. התובעים חויבו לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לנתבעים 1 ו-2. פסק הדין אפשר גם את פרסום פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.