נער 20355-09-21

תקציר

פסק דין זה דן במאבק משמורת של קטין השוהה במשפחת אומנה מזה שמונה וחצי שנים. הילד הוצא מחזקת אמו הביולוגית בשל חוסר יכולתה לטפל בו לאחר שעלה לישראל מאריתריאה. האם פנתה לרשויות הרווחה בשל מצוקתה והאלימות שספגה, שהובילה להשמת הילד באומנה. במהלך השנים התקשתה האם לשמור על קשר קבוע עם בנה בשל מצבה הנפשי והפרעת דחק פוסט טראומטית. בינתיים, הילד יצר קשר חזק עם משפחת האומנה שלו, וראה בהם את הוריו ואת ילדיהם כאחיו. הוא גם קיבל מהם תמיכה רגשית נחוצה מאוד ותחושת יציבות. בית המשפט הכיר במאמצי השיקום של האם וברצונה לקבל בחזרה את המשמורת על בנה. עם זאת, צוין כי היא לא עברה את הטיפול הדיאדי המומלץ עם הילד, שמטרתו לחזק את הקשר ביניהם. בנוסף, כשירותה ההורית של האם לא נבדקה, דבר שהעלה חשש לגבי יכולתה לספק את צרכיו הרגשיים של בנה, במיוחד לאור העובדה שהיא מעולם לא גידלה אותו בשנים המעצבות שלו. משפחת האומנה, לעומת זאת, תמכה באופן עקבי בקשר של הילד עם אמו הביולוגית והכירה בחשיבות הקשר שלו איתה. הם תוארו כמסורים ואכפתיים כלפי הילד, והעניקו לו תחושת ביטחון והערכה עצמית גבוהה. לאחר ששקל היטב את המצב, החליט בית המשפט להאריך את הצווים ולאפשר לילד להישאר בטיפול משפחת האומנה למשך שנתיים נוספות. החלטה זו התקבלה לטובת הילד, במטרה לספק לו יציבות ותמיכה רגשית הנחוצות כל כך. בית המשפט הדגיש גם את חשיבות רצונו של הילד, וציין כי אין להרחיקו מהמשפחה היחידה שהכיר רוב חייו. כמו כן, הוכרו זכויותיה ההוריות של האם, אך הודגש כי הן כפופות לטובת הילד, שמשמעותה במקרה זה לאפשר לו להמשיך לחיות אצל משפחת האומנה. בית המשפט גם העניק לעובדת הסוציאלית לחוק הנוער את המנדט לנהל את הסדרי הראייה בין האם לילד. מקרה זה מדגיש את מורכבות ההחלטות הנוגעות למשמורת ילדים, במיוחד כאשר ילד ביסס קשרים חזקים באומנה תוך שמירה על קשר עם הורהו הביולוגי. פסיקת בית המשפט שמה בראש סדר העדיפויות את טובתו הנפשית וטובתו של הילד, במטרה להקנות לו יציבות ותחושת שייכות, תוך הכרה במשפחת האומנה כהוריו הפסיכולוגיים.