ע"א 815/81

תקציר

במקרה של בית משותף בירושלים, קיבלו המערערים את אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה להוסיף חדרים לדירותיהם, שהיו חלק מהרכוש המשותף. המשיבים, שהסכימו בתחילה לבנייה זו, התנגדו בהמשך וביקשו צו מניעה שימנע אותה, בטענה שהיא פוגעת בזכויות הקניין שלהם. הן המפקח על חוק המקרקעין והן בית המשפט המחוזי צידדו במשיבים, והניעו את המערערים לערער לבית המשפט העליון. סוגיות הליבה נסובו סביב השאלה האם יכולים המשיבים לבטל את הסכמתם בעל פה והאם הסכמה מחייבת הסכם בכתב. בית המשפט העליון קבע כי הסכם בין בעלי בתים משותפים לשימוש ברכוש משותף אינו עסקת מקרקעין הדורשת מסמך בכתב וכי הסכמה כזו אינה דורשת ראיות בכתב לפי סעיף 71 לחוק המקרקעין. נמצא כי המערערים הסתמכו לרעה על ההסכמה הראשונית, השקיעו זמן וכסף בתכנון על בסיס אותו הסכם, ובכך מנעו מהמשיבים לחזור בהם מהסכמתם ללא הצדקה. בית המשפט מתח ביקורת על המשיבים שחזרו בהם מהסכמתם והתנה אותה בדרישות סחטניות, והדגיש זאת כחוסר תום לב. בית המשפט העליון ביטל את צו המניעה ואת פסקי הדין של ערכאות נמוכות יותר, דחה את טענות המשיבים והורה להם לשלם את הוצאות המשפט של המערערים.