ע"ב 2183/98

תקציר

התובעת, יהודית בנדל, תבעה את הג'וינט על תשלומים שונים שלטענתה הייתה זכאית להם בעקבות סיום העסקתה. בנדל עבד בג'וינט בשתי תקופות: הראשונה מ-1980 עד 1986, והשנייה מ-1996 עד 1998. לטענתה, יש לראות בשתי התקופות תקופת העסקה רצופה אחת, וכי פוטרה שלא כדין בתקופה השנייה, בתוך תקופת תוקפו של חוזה עבודה לתקופה קצובה. בית הדין קבע כי התקופה הראשונה להעסקתה של בנדל הופסקה כדין וכי היא קיבלה את מלוא זכויותיה. עוד קבע בית הדין כי שתי תקופות ההעסקה היו נפרדות, למרות טענותיה של בנדל כי הג'וינט ואלמוג, מעסיקה בתקופה השנייה, היו אלטר אגו, וכי על בית הדין להרים את מסך התאגיד. בית הדין קבע כי אלמוג היה מעסיק נפרד וכי העסקתו של התובע בג'וינט אכן הסתיימה בשנת 1986. לפיכך, סירב בית הדין להתחשב בתקופה הראשונה בעת חישוב פיצויי הפיטורים של בנדל עבור תקופת העבודה השנייה. עם זאת, בית הדין מצא כי יש לחשב את שנות שירותה של בנדל באותו מקום עבודה באופן מצטבר, וכי היא זכאית לתוספת של 50% פיצויי פיטורים עבור התקופה השנייה. באשר לטענתה של בנדל כי היא מועסקת על פי חוזה לתקופה קצובה, מצא בית המשפט כי הג'וינט הודיע לה כדין על כוונתו שלא להאריך את החוזה מעבר לדצמבר 1998. טענתה של בנדל כי היא עובדת קבועה נדחתה, שכן בית הדין קבע כי מעמדם של העובדים בג'וינט אינו מוסדר בהסכמים או הסדרים קיבוציים כלשהם. בית הדין קבע כי חוזה העסקתה של בנדל היה לתקופה בלתי מוגבלת, וכי הג'וינט נתן לה את הודעת הפיטורים הנדרשת. לפיכך, נדחו כל תביעותיו הכספיות של בנדל שהתבססו על טענת פיטורים שלא כדין בתוך תקופה קצובה. בסופו של דבר קיבל בית המשפט חלקית את תביעתה של בנדל לפיצויי פיטורים נוספים, והורה לג'וינט לשלם לה 66,614 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית משנת 1998 ועד למועד התשלום המלא. בית המשפט סירב לפסוק הוצאות כלשהן לתובעת, שכן רק חלק קטן מתביעתה הכספית המהותית התקבל.