עמ"ש 44175-10-16

תקציר

המקרה נסוב סביב כשרותה של צוואה שהותיר אחריו המנוח, ר.ח., והאם יש לקיימה על פי דין. לצוואה המדוברת היו עדים שלושה אנשים, שרק אחד מהם (א') טען שהיה נוכח בעת שר.ה. חתם עליה, ואילו השניים האחרים (ש' וז') חתמו עליה במועד אחר ותחת הרושם שמדובר במסמך המאשר את שפיותו של ר.ח. המערערת, אחותו של ר.ח., טענה כי יש לדחות את הצוואה מאחר שהיא אינה עומדת בדרישות הדין הנוגעות לקיום צוואות, וחתימת העדים לא הושגה כדין. מנגד, טענה המשיבה, אחות נוספת של ר.ח., כי הצוואה תקפה, ומשקפת את כוונותיו האמיתיות של אחיה. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, פסק לטובת המשיב וקיבל את הצוואה כלגיטימית. עם זאת, ערכאת הערעור הפכה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. נמצא כי רק עד אחד, א', היה נוכח בעת שר.ח. חתם על הצוואה, ושני העדים האחרים, ש' וז', לא הבינו את מהות המסמך עליו חתמו, וחשבו שמדובר באישור שפיות. בית המשפט הדגיש כי דרישה קריטית לכשרות הצוואה היא קיום היסודות הבסיסיים של צוואה אצל עדים, הכוללים הצהרה של המצווה בפני שני עדים כי המסמך מייצג את צוואתם. מאחר שהיבט מהותי זה לא התקיים, לא ניתן היה לקיים את הצוואה, ללא קשר לאמיתותה או לכוונותיו האמיתיות של המצווה. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי הצוואה נעדרת את התוקף הנדרש ולכן לא ניתן לקיימה. משכך, התקבלה ההתנגדות המקורית למתן תוקף הצוואה, והמשיב חויב בהוצאות המערערת, בסך 20,000 ₪.