עמ"נ 40318-12-21

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף 20(א)(1) לחוק הסיוע בדבר מסגרת הזמן למתן החלטה בהשגה. הסעיף קובע כי החלטה בהתנגדות תינתן בתוך 120 יום, אך אינו מפרט את ההשלכות של אי עמידה במועד זה. המערערים טענו כי היעדר החלטה בתוך פרק הזמן שנקבע צריך להביא לכך שההתנגדות תתקבל אוטומטית, ואילו המשיב טען כי המועד האחרון הוא אינדיקטיבי בלבד ואינו נושא סנקציות כלשהן בגין אי עמידה. השופטת פתחה בבחינת התשתית העובדתית והעיכובים המוסכמים במתן ההחלטות בהשגות המערערים. לאחר מכן פורטו שלוש הפרשנויות האפשריות לחוק הסיוע: פרשנותה של המערערת, הרואה במועד האחרון מחייב ואי עמידה בו כקבלת ההתנגדות; פרשנות ביניים הרואה את המועד האחרון כמדריך, אך יש לקחת בחשבון את האיחור בעת פסיקת הוצאות; ופרשנותו של המשיב, הרואה במועד האחרון מדריך ללא סנקציות בגין אי ציות. פסקי דין קודמים של בית המשפט המחוזי בחיפה תמכו בפרשנותם של המערערים. עם זאת, השופטת הביעה אי הסכמה עם פסקי דין אלה, למרות שהכירה בחשיבות העמידה בלוחות הזמנים שבחוק הסיוע. השופט הדגיש כי יש להתחשב בנוסח החקיקה, בתכלית ובעקרונות הכלליים של המשפט הישראלי בפרשנות הסעיף. נטען, כי היעדר אמירה מפורשת הקושרת בין המועד האחרון לקבלת ההתנגדות משמעה כי פרשנות כזו אינה מוצדקת. יתר על כן, השוואה עם חוקי מס אחרים וחקיקת הליכים מנהליים העלתה כי סנקציות בגין החמצת מועדים נקבעות בדרך כלל במפורש בחוק. השופט עמד גם על ההקשר הספציפי של חוק הסיוע, על ההרמוניה הפנימית שלו ועל כוונת המחוקק העומדת מאחורי קביעת המועד. נקבע כי תכליתו העיקרית של סעיף 20(א)(1) היא לספק ודאות לאזרחים הממתינים להחלטה, וכי קבלת ההתנגדות בשל שיהוי אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית ושיקולי המדיניות. תחת זאת, הציע השופט כי הסנקציה המתאימה בגין החמצת המועד תהיה תשלום הוצאות, אשר ינחה את התנהלות המשיב כראוי מבלי לקשור את הסנקציה לגופה של ההתנגדות. לבסוף קבע השופט כי המשיב ישלם לכל מערער הוצאות בסך 55,000 ₪, בהתחשב בשיהוי המשמעותי, בהליכים בפני ועדת הערר ובהליכים הנוכחיים. סכומים אלה היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.