ת"א 3041/04

תקציר

בתחילת שנות ה-80 התקשר המנוח בהסכמים עם שתי נתבעות – החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (חפצ'ה) והחברה לפיתוח חוף ים המלח – לפיתוח חלקות קרקע באילת ובאזור ים המלח להקמת בתי מלון. המנוח שילם סכומים נכבדים לנתבעים עבור פרויקטים אלה. אלא שההסכמים לא יצאו אל הפועל, והפרויקטים בוטלו – הסכם אילת ב-1985 והסכם ים המלח ב-1984. בשנת 1988 הגיש המנוח תביעה נגד הנתבעים להשבת הסכומים ששולמו, אך התביעה נדחתה משום שלא שילם את אגרות בית המשפט. לאחר מכן נמשך המשא ומתן בין המנוח לבין הנתבעים, אך לא הושגו הסכמות מחייבות. עיזבון המנוח, לאחר פטירתו בשנת 2001, הגיע להסדר עם מינהל מקרקעי ישראל (תעש) והחזיר את הסכומים ששולמו עבור הזכויות במקרקעין. בשנת 2004 הגיש עזבונו של המנוח את התביעה הנוכחית נגד חפצ'ה וחוף ים המלח, בדרישה להשיב את הסכומים ששולמו במסגרת הסכמי הפיתוח. הנתבעים העלו את תקופת ההתיישנות כהגנה, וטענו כי התביעה התיישנה. התובעת טענה כי עילת התביעה לא הייתה קונקרטית עד תחילת שנות ה-2000, אז נפלו הסדרים חלופיים וכי תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל ממועד ההסדר עם תעש. בית המשפט בחן את הסוגיה והגיע למסקנה כי עילת התביעה קמה רעיונית עם ביטול ההסכמים באמצע שנות ה-80 והפכו לקונקרטיים גם באותה תקופה. גם הגשת התביעה הראשונה בשנת 1988 תמכה בפרשנות זו. אין די בטענות התובעת בדבר המשך המו"מ ואופי הנתבעות כחברות ממשלתיות כדי לגבור על תקופת ההתיישנות. יתר על כן, טענת חוק עשיית עושר לא שינתה את המצב. ה"התעשרות" התרחשה בשנות השמונים, והסכמי הפיתוח עם גורמים אחרים לא יצרו עילת תביעה חדשה. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי חלה עליה התיישנות. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן ביום 11.2.2010.