ע"מ 58/17

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בחייל בצה"ל המואשם בשורה של סעיפים של שימוש בסם מסוכן במהלך שירותו הצבאי. על בית המשפט להחליט האם יש די ראיות כדי להרשיע את הנאשם ואם יש עילה למעצרו. התשתית הראייתית לאישומים נחשבת מספקת וקוהרנטית, המצביעה על סיכוי סביר להרשעה. האינטרס הציבורי בשמירה על אמות המידה המשמעתיות המחמירות של הצבא מצדיק עילות מעצר ייחודיות שאינן קיימות במשפט האזרחי. אלה כוללים את מסוכנותו הצבאית של הנאשם ואת ההשפעה המרתיעה של מעצר על חיילים אחרים. עם זאת, בית המשפט מכיר בצורך לאזן בין שיקולים צבאיים אלה לבין זכויותיהם החוקתיות של הנאשמים ועקרון המידתיות. בעוד שהאינטרס הציבורי במיגור השימוש בסמים בצבא אינו מוטל בספק, בית המשפט מבקש לצמצם את הפער בין המדיניות והפרקטיקה הנוכחית, במיוחד בעקבות השינוי שחל לאחרונה במדיניות התביעה המעדיפה שיקום על פני אמצעי ענישה. במקרים של שימוש בסמים קלים בנסיבות אזרחיות, מציע בית המשפט גישה חדשה: מסוכנות צבאית, כפי שנקבעה באמצעות בחינה מקיפה של הנסיבות הפרטניות, ניתנת לטיפול באמצעות חלופת מעצר, כגון מעצר פתוח ביחידה, בגין מספר מצומצם של עבירות. אך במקרה הספציפי של המערער, שתשתית ראייתו מצביעה על שימוש רגיל בסמים מסוכנים, לרבות בעת מילוי תפקיד רגיש במשטרה צבאית, מוצא בית המשפט כי הסכנה הצבאית גדולה מכדי שניתן יהיה למתן אותה באמצעות חלופות מעצר. לפיכך, הערעור לשחרור הנאשם מתקבל באופן חלקי, ומעצרו מוארך עד למועד קצוב, תוך פנייה לבית המשפט הפרוצדורלי לזרז את שמיעת הראיות בהליך העיקרי.