ע"ע 300053/96

תקציר

במקרה דנן, המערערת הועסקה על ידי המשיב מס' 1 במשך כשש שנים תחת חוזים רצופים לתקופה קצובה, אשר בסופו של דבר לא הובילו למעמד של העסקה קבועה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי העסקה רציפה בחוזים לתקופה קצובה ללא מעבר למעמד קבע אינה לגיטימית. פרקטיקות העסקה כאלה פוגעות בהגנות דיני העבודה ופוגעות בעקרון תום הלב. פיטוריה של המערערת הוגדרו כבלתי חוקיים שכן הם עקפו הליכי פיטורים לגיטימיים, מה גם שהועסקה באמצעות מכרז, דבר המצביע על ציפייה להעסקה קבועה. בית הדין הדגיש כי דיני העבודה יוצרים מנגנונים להגנה על עובדים לאורך כל חיי עבודתם וקובע כי פיטורים צריכים להתרחש באופן הוגן ומוצדק. החוק וההסכמים הקיבוציים קובעים בדרך כלל כי עובדים יכולים להגיע למעמד קבע לאחר תקופות מבחן, ומבטיחים ביטחון ואיזון ביחסי עובד-מעביד. כתוצאה מכך, פוטר המערער שלא כדין, ולמרות שלא הוחזר בשל הזמן שחלף, נפסק לו פיצוי שווה ערך לשנתיים שכר עבודה מלא ושכר טרחה נוסף, תוך הדגשת הצורך בהקפדה על תום לב ותקינות פרוצדורלית בעבודה ובפיטורים.