ע"א 27/49

תקציר

פסק הדין דן בדחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה תביעה להכריז על הקדש בן 27 שנים בטל ומבוטל. התובע, מרדכי לבנון, טען כי בית הדין השרעי שהקים את ההקדש נעדר סמכות לעשות כן, וכי גם אישורים מאוחרים יותר אינם תקפים. עם זאת, השופטים פסקו לטובת הנאשם, אברהם אלמליך, ששימש כאפוטרופוס על ההקדש. הם קבעו כי ההקדש תקף משום שאושר על ידי בית דין דתי של הקהילה הספרדית, שנחשב אז לבית דין מוכר של הקהילה היהודית. יתר על כן, גם הרבנות הראשית לארץ ישראל אישרה את ההקדש ומינתה את אפוטרופסיו, כולל אלמליך. לפיכך הגיעו השופטים למסקנה כי מדובר בהקדש כשר על פי הדין הישראלי, וכי החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה הייתה מוצדקת. השופטים התייחסו גם לשאלה האם חלה התיישנות על התביעה, אך בסופו של דבר דחו טענה זו שהעלה התובע. הם הדגישו כי טענת התיישנות מחייבת נתבע תקף וחזקת חזקה נוגדת, שלא הוכחה די הצורך במקרה זה. בנוסף, מאחר שהתובע ביקש להוכיח את בטלותו של ההקדש, שעצם קיומו מוטל בספק, קבעו השופטים כי אין מקום לדון בחוק ההתיישנות.