רע"א 2083/12

תקציר

הערעור מתייחס לקדימות המוטב על פי פוליסת ביטוח חיים ביחס לעיקולים שהטילו נושי המבוטח על הפוליסה במהלך חייו של המבוטח. המבוטח הוציא פוליסת ביטוח חיים, בה צוין המשיב כמוטב. במהלך חייו של המבוטח הטילו כמה מנושיו עיקולים על זכויותיו על פי הפוליסה. לאחר פטירת המבוטחת דרש המשיב מחברת הביטוח המבקשת לשלם לה את תגמולי הביטוח. חברת הביטוח סירבה בנימוק שהפוליסה נתפסה ברשת העיקולים שהטילו נושי המבוטח. לפיכך פנתה המבקשת לבית המשפט וטענה כי זכותו של המשיב לתגמולי הביטוח צריכה להיות כפופה לעיקולים. טענת המבקש התבססה על חוק חוזה הביטוח, המאפשר לנושי המבוטח לעקל את זכויות המבוטח על פי הפוליסה כל עוד לא התרחש אירוע הביטוח. המשיבה טענה כי סעיף 147 לחוק הירושה תומך בעמדתה, לפיה תגמולי הביטוח אינם חלק מעיזבון המנוח ולכן לא ניתן להשתמש בהם לפירעון חובות העיזבון. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב וקבע כי על חברת הביטוח לשלם למשיב את תגמולי הביטוח מבלי לנכות את הסכומים המגיעים לנושים שהטילו עיקולים על הפוליסה. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט העליון, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין זה. בית המשפט העליון בדעת רוב (השופטים נאור וארבל) סירב לתת רשות ערעור, בקובעו כי הנושים שעיקיהם נרשמו בפוליסה הם צדדים הכרחיים לערעור, ומשלא צורפו להליך, אין זה ראוי להכריע בשאלת זכויותיהם בהעדרם. השופט דנציגר, בדעת מיעוט, היה נותן רשות ערעור, שכן סבר כי הערעור מעורר שאלה משפטית בעלת השלכות רחבות משמעותיות. עם זאת, לגופו של עניין, גם הוא היה דוחה את הערעור, שכן הוא סבר כי זכותו של המשיב לתגמולי ביטוח גוברת על זכויותיהם של הנושים שהטילו עיקולים על הפוליסה. זאת, משום שזכויות המשיב על פי הפוליסה כבר לא היו זכויות המבוטח, וזכויות הנושים לא יכלו לחול על נכסים שכבר לא היו בידי המבוטח.