רע"א 5526/18

תקציר

פסק הדין מתייחס בעיקר לאמות המידה המשפטיות המגוונות הנוגעות לערעורים בענייני בוררות, ומתמקד במיוחד בשאלה מתי ניתן להעניק רשות ערעור. היא קובעת כי חופשה מותרת רק במקרים חריגים, כגון כאשר מתעורר עיקרון של אינטרס ציבורי או קיים סיכון משמעותי לעיוות דין. בית המשפט דן בהבחנה בין פסקי ביניים לבין החלטות בוררות אחרות, ומדגיש כי לא לכל החלטות הבורר יש משקל לאישור מיידי של בית המשפט. פסק הדין מותח ביקורת על התנהלותם הפרוצדורלית של המבקשים, מדגיש את התעלמותם החוזרת ונשנית מההנחיות, ובכך משבש את הליך הבוררות. היא מדגישה כי הוצאות המוטלות על ידי בורר, הנחשבות סופיות מבחינה פרוצדורלית אך אינן מכריעות באופן מהותי, אינן ניתנות לאכיפה עצמאית ללא אישור מלא של בית המשפט לפסק הבוררות הסופי. פסק הדין תומך בסופו של דבר בשמירה על קריטריונים נוקשים המאפשרים לערעורים בבוררות לקיים את יעילותה ואת תכליתה הבסיסית של הבוררות, שהיא לשמש מנגנון חלופי יעיל והוגן ליישוב סכסוכים מחוץ למערכת המשפט. בפסק דין זה מדגיש בית המשפט את חשיבות ההקפדה על הוראות החוק ומתנגד להרחבת היקף ההחלטות הניתנות לערעור בבוררות מתמשכת, ובכך מקדם את יעילות ההתדיינות המשפטית ותומך בכוונת המחוקק.