ע"א 3379/06

תקציר

הערעור הוא על החלטת בית המשפט המחוזי להטיל על שבעה מערערים אחריות בגין חוב של חברה כלפי עובדיה, המשיב. החברה שיווקה דירות אך לא שילמה למשיב את מלוא שכרו לאחר שהתעורר סכסוך. בקשתו של המשיב לחייב את נושאי המשרה בחברה בחוב התבססה על סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות המאפשרים חיוב כזה אם, בין היתר, נושא משרה עשה שימוש בלתי הוגן בכספי החברה או ברכושה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה וקבע כי המערערים, שהיו בעלי מניות ודירקטורים בחברה, העבירו את מרבית תמורת החברה לחברה אחרת שבבעלותם ואשר ביצעה את הבנייה, תוך שהיא מותירה את החברה ללא יכולת לשלם את חובותיה. המערערים טענו כי מעשיהם היו חלק ממודל עסקי לגיטימי ואינם מהווים שימוש בלתי הוגן בנכסי החברה. עוד טענו כי סעיף 374 לפקודת החברות נועד לחול רק על מקרים בהם נושאי משרה קידמו את האינטרס האישי שלהם, מה שלא היה המקרה כאן. בנוסף, הם טענו כי הסעיף מתייחס לזכות החברה לתבוע את נושאי המשרה בה, בעוד שהמחלוקת הנוכחית היא בין המשיבה לחברה. המשיב, לעומת זאת, טען כי פעולות המערערים עלו כדי תכנון להתחמק מתשלום חובות החברה וכי התעשרותם מהתמורה מצדיקה את החלטת בית המשפט המחוזי. חוות דעתו של השופט רובינשטיין קובעת כי עיקרו של סעיף 374 הוא לאפשר לחברה (או במקרה זה לקרן הפירוק) לתבוע פיצויים מנושאי משרה שעשו שימוש בלתי הוגן בנכסי החברה, וכי מעמדו של הנושה במקרה זה הוא משני. השימוש הבלתי הוגן במקרה זה, לשיטתה של השופטת, הוא כישלונם של המערערים להבטיח את יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות תוך העברת תמורתה לחברה אחרת שבבעלותם. השופט רובינשטיין מוסיף וטוען כי פעולות המערערים כלפי המשיב אינן רלוונטיות, שכן סעיף 374 מתייחס למערכת היחסים שבין נושאי המשרה לבין החברה. עוד מציינת השופטת כי טענת המערערים כי המשיב היה מודע למודל העסקי אינה משנה את החבות לפי הסעיף. השופטת נאור והשופט מלצר מסכימים עם פסק דינו של השופט רובינשטיין והאחרון מוסיף כי גם פעולות המערערים לעקוף את התנאים שהציב מינהל מקרקעי ישראל מצדיקות את דחיית הערעור. אשר על כן, הערעור נדחה והמערערים נדרשים לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיב.