עב"ל 10051/98

תקציר

פסק הדין הנדון הוא תוצאה של הליך משפטי ארוך שכלל ערעורים מרובים הקשורים לתאונת עבודה שאירעה למערערת בשנת 1994. ההכרה הראשונית בתאונה ובפציעות הנובעות ממנה, כולל פגיעת ראש ונזק לשתי שיניים, התרחשה בשנת 1996, כאשר ועדה רפואית העריכה 2% נכות בשל הפגיעות בשיניים. משלא היה מרוצה מהחלטה זו, הגיש המערער חוות דעת רפואיות נוספות והגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים, שאישרה את ההחלטה הקודמת. העניין הסלים לבית הדין האזורי לעבודה, שהורה על דיון חוזר בוועדה הרפואית לעררים, הפעם עם הסבר מפורט להחלטתם בנוגע לחוות דעתו של ד"ר אברבנאל, שהערכתו סתרה את מסקנותיה הקודמות של הוועדה. לאחר בחינה מחודשת שמרה הוועדה על החלטתה המקורית, מה שהוביל את המערער לעתור שוב לבית המשפט המחוזי, הפעם תוך ערעור על הרכב הוועדה וטענה לחוסר התחשבות בכל תסמיניו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ולא מצא טעויות משפטיות, והתיק הובא בפני בית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם הוועדה הרפואית לעררים טעתה טעות משפטית בהליך קבלת ההחלטות שלה. בית המשפט בחן את הרכב הוועדה ומצא כי היא חוקית, שכן היא כוללת נוירולוג, ומכאן המומחיות הרפואית הנדרשת, בניגוד לטענות המערער. בית המשפט בחן גם את התנהלות הוועדה לחוות דעתו של ד"ר אברבנאל ומצא כי היא אכן התייחסה ונימקה את דחיית חוות הדעת באופן מפורט, בניגוד לטענה שלא עשתה כן. קביעת הוועדה כי בעיות הזיכרון של המערער יוחסו לניוון מוחי הקשור לגיל ולא לתאונת העבודה הייתה מסקנה רפואית כי לבית הדין לא הייתה עילה לערער, במיוחד נוכח היעדר סתירות או סתירות בולטות בראיות הרפואיות. ככלל, בית המשפט לא מצא טעויות משפטיות בתהליך קבלת ההחלטות של הוועדה הרפואית לעררים והסכים עם דחיית הערעור על ידי בית הדין המחוזי. משכך, דחה גם בית המשפט העליון את הערעור, אישר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר והותיר על כנו את קביעת הנכות המקורית.