ע"א 4226/05

תקציר

בפסק דין זה קיבלה ערכאת הערעור על תוקפו של שטר משכון חתום על ידי המשיב. הסוגיה העיקרית נסובה סביב השאלה האם המשיב, שהיה אנאלפבית, הבין את המסמך עליו חתמה כאשר הבנק לא יידע אותה כראוי על השלכותיו, ובפרט על ביטחונות חנויותיה לחובות החברה. ניסיונה של המשיבה לפסול את המשכון הסתמך במידה רבה על תצהירה הרעוע, ממנו התעלמה לאחר שהתברר כי לא הבינה את המסמך בעת החתימה, ואף לא הוקרא בפניה. החקירה הנגדית לא סיפקה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה, שכן היא לא זכרה את פרטי האינטראקציה בבנק. יתר על כן, הימנעותה מלזמן את בנה, עד מפתח פוטנציאלי שתרגם עבורה באותה תקופה, יצרה הנחה כי עדותו עשויה הייתה להעדיף את חשבון הבנק ובכך להחליש את מעמדה. על הבנק, הגם שלא זימן עובד נוסף שנכח במהלך העסקה, לא הוטלה ההוכחה שכן האחריות מוטלת על המשיב המבקש לבטל את המשכון. נוכח קבלת עדותה של הפקידה על-ידי בית-משפט קמא כי המשיבה ידעה שהיא משעבדת את רכושה, הנטל הראייתי נותר על-ידי המשיבה, וצדק בית המשפט הפרוצדורלי בדחותו את תביעתה. משכך, התקבל הערעור, בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונדחתה תביעת המשיב, תוך צו לתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ כפי שהוסכם על ידי הנשיא א' ברק והשופטת א' ארבל, ונפסק על ידי השופט א' גרוניס.