ת"א 27252-11-09

תקציר

לתובע ולנתבע היו יחסי אמון אישיים והם התקשרו יחד בשני הסכמי פיקדון. התובע טען למרמה ולמצגי שווא, אך לא הביא ראיות מספיקות, ולכן זנח טענות אלה. עיקר המחלוקת נסובה סביב הסכם הפיקדון השני, בו טען התובע כי הנתבע הפר את ההסכם ביניהם בכך שלא החזיר את חלקו של התובע בהשקעה בצירוף ריבית, ובמקום זאת השקיע אותו בפיקדון שני ללא הסכמת התובע. בעוד שהדבר נמצא נכון, התובעת הסכימה להסכם פיקדון חדש עם הנתבעת, ולכן היה עליה להוכיח כי הנתבעת הפרה הסכם זה. בהסכם נקבע כי זכאותו של התובע לכספו תתגבש רק עם סיום הפיקדון, והתובע היה מודע לכך שמועד זה עשוי להיות בעוד שנים רבות. התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהנתבע הפר הסכם זה כאשר סירב לקחת אחריות על הפיקדון והלוואה מקבילה לאחר שהבנק ביקש ביטחונות נוספים. כמו כן, נמצא כי לתובעת לא הייתה זכות למכור את הפיקדון מוקדם ללא רשות הנתבע, ולכן התביעה נדחתה. השופט פסק לטובת הנתבע, והסיר את צו העיקול על נכסי הנתבע.