רע"א 5284/17

תקציר

בפסק הדין חזר בית המשפט לערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שעסק במחלוקת מורכבת על בעלות במקרקעין וסעד של צו מניעה זמני. בית המשפט החליט להתייחס לערעור כפי שהוגש באופן פורמלי בהסכמת המשיב. בדרך כלל, ערכאות ערעור מהססות לשנות החלטות של ערכאות נמוכות יותר לגבי סעד זמני, אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות, כפי שנמצא במקרה זה. התיק נסב סביב השאלה האם יש ליתן צו מניעה זמני, תוך איזון בין אם המבקשת הראתה טענות מהימנות וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. הנושא העיקרי היה תוקפו של הסכם סובחייה, שהעביר לכאורה חלק מזכויות הפרדס. המבקש נתקל בקשיים להוכיח את ההסכם בשל היעדר אישור בכתב ומותם של צדדים מרכזיים. עם זאת, בית המשפט ציין כי ההסכם, לצד הסכמים רלוונטיים אחרים, היה חיוני לקביעת הכוונה האמיתית בדבר חלוקת הרכוש. בית המשפט מצא סתירות בהתמקדותו של בית המשפט המחוזי בהסכם סובחיה בלבד, דבר העלול להמעיט בערכן של טענות המבקש. בית המשפט ציין ראיות היסטוריות מהימנות התומכות בטענת המבקש, כגון החזקה ארוכת השנים במקרקעין והטיפול בהם, אשר הצביעו על חלוקה מובנת שאינה באה לידי ביטוי ברישומים הנוכחיים. כמו כן נדונו שיקולים משפטיים, כגון חריגים לתיקון רישומי מקרקעין שהושגו בטעות או במחדל, והובילו לאפשרות שהרישום הקיים אינו מייצג נאמנה את כוונות הצדדים. באשר למאזן הנוחות, בית המשפט מצא נזק פוטנציאלי בלתי הפיך למבקש אם צו המניעה יידחה, שכן השטח שבמחלוקת עשוי להיות מועבר או להשתנות. נוכח מורכבות זו והשימוש ההיסטורי בקרקע, הכף נטתה במקצת לטובת המבקש. משכך, התקבל הערעור, ובית המשפט הוציא צו ארעי, המורה לחזור לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. המשיב חויב לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המבקש.