ע"פ 43954-11-22

תקציר

המערערים הורשעו בקבלת דבר במרמה ובעבירה על חוק הכניסה לישראל בכך שלא רשמו את יציאתם המשותפת מישראל וחזרתם אליה. הם ערערו על פסק הדין וטענו כי לא היה מקום להרשיע אותם בקבלת דבר במרמה, כי שתי ההרשעות היו מופרזות וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא ויתר על ההרשעה. בית המשפט הגבוה לצדק דחה את הערעור והסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא. ההרשעה בקבלה במרמה הייתה מוצדקת שכן מעשיהם של המערערים פגעו ביכולתה ובשיקול דעתה של הממשלה לפקח על כניסות ויציאות ולנהל רישומים תקינים, שהוא אינטרס חברתי עליו מגנה העבירה. שתי ההרשעות לא היו מופרזות שכן הן הענישו אינטרסים שונים, והחוק מאפשר הרשעה במספר עבירות בגין אותו מעשה. בית המשפט גם לא מצא אכיפה בררנית, שכן המערערים לא הביאו ראיות למקרים דומים שבהם התגובה הייתה שונה. זאת ועוד, בית משפט קמא לא שגה בסירובו לזמן תובעים להעיד ושקל כראוי את מעמדם הציבורי של המערערים ואת פרסום המקרה בהחלטתו. אשר לבקשה לביטול ההרשעה, הסכים בית המשפט עם החלטתו של בית משפט קמא שלא לעשות כן, שכן הדבר יפגע באופן משמעותי באינטרס הציבורי. אופי העבירות ונסיבותיהן לא הצדיקו ויתור, מה גם שהן בוצעו פעמיים, דבר המעיד על תכנון מוקדם. בית המשפט דחה גם את הטענה כי לא היה מקום להתחשב במעמדו ובמעמדו של המערער, והדגיש כי הציבור מצפה לסטנדרטים גבוהים של התנהגות מאנשים בעלי תפקידים אלה. בבואו לקבוע את העונש שקל בית משפט קמא כראוי את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות חומרת העבירות, נסיבותיהם האישיות של המערערים והנזק הפוטנציאלי שגרמה ההרשעה. בית המשפט מצא את העונש סביר ומידתי ביחס לעבירות, ועל כן הוא בוטל.