עמ"ש 40459-10-10

תקציר

פסק הדין דן ביחסי הממון ובמשטר הרכוש בין בני זוג נשואים. השופטים קובעים כי על פי חוק יחסי ממון, בני זוג שנישאו לאחר שנת 1974 כפופים להוראות החוק בענייני ממון, האוכפות הפרדת נכסים. לכן, במקרה זה, אחד מבני הזוג אינו חייב בחובותיו של השני, אלא אם הוכחה כוונה ספציפית לחלוק ברכוש. מסקנת השופטים היא כי טענת המערער כנגד המשיב, שהוא בן הזוג, נעדרת שחר, שכן האשראי שנטל הבעל היה לצרכיו העסקיים ואין כל ראיה לכוונה משותפת לנהל את החוב באופן שונה. יתר על כן, השופטים מציינים כי גם אם כספי האשראי היו מועברים לחשבון משותף, אין בכך כדי לשנות את דינמיקת החבות, במיוחד כאשר אין בהירות לגבי אופן הוצאת הכספים. טענת המערערת אינה מספקת כל תשתית עובדתית לחיוב המשיב, ועצם העברת הכספים לחשבון משותף אינה סיבה מספקת להטיל אחריות על המשיב. עוד מדגישים השופטים כי אין להפוך את החלטתו של בית משפט קמא, שכן היא התבססה נכונה על כלל שיתוף הפעולה ועל משטר הקניין הקיים. לבסוף, השופטים מורים לכל צד לשאת בהוצאותיו ולהחזיר את הערבות הבנקאית של המערער.